יום רביעי, 12 דצמבר 2018

עט ואתיקה · מאגר כתבי עת

  גליון 67 · תאריך פרסום יוני 2002 · עט ואתיקה

הגנת "אמת דיברתי"

עוה"ד ועמיתו למקצוע

על פי כללי לשכת עורכי הדין, על עורך דין לנהוג בנימוס ובכבוד כלפי חברו - הצד שכנגד.

לדעתי אין הגנת "אמת דיברתי" עומדת לעורך דין המופיע בבית המשפט ומטיח דברים עולבים ובלתי מנומסים כלפי יריבו ואפילו לדידו כל שאמר הינם אמת לאמיתה.
יש לאבחן בין ההגנה של "אמת דיברתי" בעבירה על חוק איסור לשון הרע אשר במהותו דן בהוצאת דיבה לבין כללי ההתנהגות בין עורכי דין במהלך דיון משפטי - המצווים על כללי נימוס ותרבות דיבור שהיא למעשה עבירה משמעתית על כללי האתיקה.

בעל"ע 9/87 פלוני נגד הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין פ"ד מ"ה (2) עמ' 588 אמר בית המשפט:

"הדרישה לריסון ולסובלנות אין פירושה כי כל התבטאות החורגת מן הנימוס והאיפוק הרצויים תהווה עבירת משמעת. קיים גם תחום שהוא בבחינת "לא יום ולא לילה". ביטויים של בין השמשות ואמירות של בין הערביים, שאמנם אין הם בגדר הרצוי והראוי אד אין הם מגיעים כדי עבירת משמעת".

עלינו לבחון את מהותה ואופייה של התגובה שבאה מצד הנאשם לגבי התנהגותו והתבטאותו של המתלונן שבגינה באה התגובה.

עלינו לבדוק היטב את האירועים שקדמו להתבטאותו של הנאשם ואין ספק שלאחר ששמענו את העדויות הגעתי למסקנה כי היחסים שבין הנאשם למתלונן וההתבטאויות ההדדיות העולבות של אחד למשנהו לפני התקיים הדיון בתיק זה בבית הדין האזורי לעבודה, חרגו מן המותר ונגדו התנהגות חברית בין אנשי תרבות ובייחוד בין חברים למקצוע.

אמור מעתה, בעת הדיון נשוא הקובלנה, היה קיים מתח רציני בין שני הצדדים כאשר כל אחד מהם אוצר בלבו טענות וכעס כלפי משנהו.

התלבטתי קשות האם לא עומדת לנאשם ההגנה של חיסיון על פי סעיף 5(13) לחוק איסור לשון הרע.

לאור ע.פ 546/92 רם דורון נגד טליה טריינין-גורן שפורסם בפד"י מחוזי כרך תשנ"ד (1) עמ' 441 נקבעו מספר כללים המתווים דרך למציאת איזון בין חופש הביטוי של עורך דין בעת הדיון כלפי חביו או צד בדיון אלא שאם מדובר בחפי למקצוע קיימות ההגבלות של כללי האתיקה של לשכת עורכי הדין.

מאותו פס"ד אנו למדים כי יש חשיבות מרובה להגנה על החופש המוחלט של פרקליט או בעל דין שעה שהם נוטלים חלק בדיון משפטי.

אולם החיסוי הקבוע בסעיף 5(13) לחוק איסור לשון הרע אינו מגן על פרסום הנעשה תוך כדי דיון משפטי אלא אם פרסום זה הוא לצורך הדיון המשפטי ובקשר אליו.

כמובן שעל פי סעיף 2 לחוק יסוד, כבוד האדם וחירותו, אין פוגעים בכבודו של אדם באשר הוא אדם, ובנושא זה ראה מאמרו של כב' הנשיא א. ברק, חופש הביטוי ומגבלותיו שפורסם ב"הפרקליט" מ' התשנ"ה 1991 עמ' 5.

בעמ' 12 אומר כב' הנשיא מיק:

"האם משתרע חופש הביטוי גם על ביטוי שיש בו לשון הרע? לדעתי גם התשובה על שאלה זו היא בחיוב. גם ביטוי שיש לו לשון הרע הוא ביטוי שעקרון חופש הביטוי מכסה אותו".

קראתי בעיון את פסק דינה של השופטת המלומדת שושנה אלמגור בתיק א 113736/00 שהתנהלה בין אותם הצדדים ומסכים אני כי בתביעה האזרחית של תביעת פיצויים עומדת לנאשם ההגנה של סעיף 5(13) לחוק איסור לשון הרע כפי שהוסבר ע"י כב' השופטת אלמגור. אולם כאשר אנו עוסקים בכללי לשכת עורכי הדין ובחוק לשכת עורכי הדין עלינו לזכור כי מטרת חוקים אלו לשמור על נימוס ואיפוק ביחסים שבין חברים ובייחוד כאשר הם מופיעים בפני בית המשפט. אם נתיר לעו"ד המופיע בבית המשפט להתיר את חרצובות לשונו נגד חמיו למקצוע המופיע איתו באותו המשפט אנה אנו מגיעים?

בצדק מעירה כב' השופטת אלמגור בפסק דינה:

"בהתחשב בעובדה כי בחוקים אחרים קיימת סנקציה הולמת בין מכוח חוק לשכת עורכי הדין התשכ"א - 1961 לבין מכוח חוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד - 1984, הרי שהפגיעה בזכות לשם טוב, העלולה לנבוע מהחלת סעיף 5(13) לחוק אינה עולה כל הנדרש ועל כן סעיף זה עומד גם במידת המידתיות שלפי חוק יסוד, כבוד האדם וחירותו".

אני בדעה כי כללי לשכת עורכי הדין הנוגעים ליחסים בין חברים חל על התנהגות עורכי דין בבית המשפט גם אם סעיף 5(13) לחוק איסור לשון הרע נותן להם חיסיון על פי חוק איסור לשון הרע - כפי שסברה כב' השופטת אלמגור בתיק הנ"ל.

כללי לשכת עורכי הדין הדורשים נימוס ואיפוק של חפי למשנהו עדיפים במקרה כמו דנן על ההגנה הניתנת בחוק איסור לשון הרע. הגנה זו אינה משתרעת על חוק לשכת עורכי הדין והכללים החלים על מקרה כמו דנן.

לאחר לבטים לא קלים הגעתי למסקנה כי במקרה דנן בנסיבות המיוחדות של התבטאויות עולבות של הנאשם כלפי חברו לא היו קשורות לדיון שהתנהל בין הצדדים ולא היו לצורך הדיון עצמו.

הנאשם קרא למתלונן "שקרן פתולוגי" וכפי שהוא הסביר בעדותו התכוון לומר כי שקרן פתולוגי הוא אדם שבאופיו הוא שקרן.

לא ייתכן שעו"ד יתיר לשונו באופן כה בוטה ואפילו במהלך הדיון בבית המשפט, ועל כן עמי הנאשם על כללי לשכת עורכי הדין בהם הוא מואשם.

אשר על כן החלטתי להרשיע את הנאשם בעבירות בהן הואשם בקובלנה שאני הופך אותה לחלק בלתי נפרד מהכרעת דין זו.

יחד עם זאת, אני בדעה כי על ועדת האתיקה לנקוט באמצעים משפטיים נגד עו"הד על התבטאויותיו העולבות שהשמיע נגד הנאשם ואשר נרשמו בפרוטוקול בית המשפט.

חב"ד:
א. הנני מצטרף לכל נימוקי הכרעת הדין של אב"ד וכמוהו, גם אני עושה זאת לאחר התלבטות קשה.
ב. התבטאות כלפי המתלונן: "...עו"ד הוא שקרן פתולוגי" חרגה מנורמות התנהגות המצווה על נקיטת לשון מנומסת, מאופקת ומרוסנת בין פרקליטים, לא כל שכן כאשר הנאשם הכתיב (!) את תגובתו לפרוטוקול הדיון בביה"ד לעבודה, אף אם זו לא באה לעולם אלא בגלל דם-ים בוטים וכנראה גם לא נכונים, של המתלונן כלפי הנאשם.(ר' פסק דינה של כב' השופטת אלמגור בת.א. 113736/00 בפרק ג', המחיל על המתלונן, הנתבע, שם), חזקת העדר תום לב, מכיוון "שהנתבע ידע או לא נקט באמצעים סבירים ע"מ לבדוק ולוודא כי דבריו אינם אמת...".
ג. גם לטענות המביכות והקשות , שהוטחו כלפיו ע"י המתלונן, יכול היה הנאשם להגיב בצורה מרוסנת, למשל: "אין בדברי חברי, שמץ של אמת..." וכיו"ב נוסח דברים דומה, שלא היה מביא לידי הרשעה על פי כללי האתיקה.

בשולי הכרעת הדין: זה עתה התקבל פסק דינו של ביהמ"ש העליון, בערעורי לשכת עוה"ד 4444/99, 4446/00, פד' נ"ה (5) ע' 908, בע' 911 ב', אשר נדחו ע"י המשנה לנשיא ש' לוין, בנושא התבטאויות המשיב (שם), אשר הוגדרו אמנם כסרות טעם, אך לא עד כדי הפיכתן לעבירה אתית ולפיכך ראה בהם כב' השופט "זוטי דברים".

פסה"ד הנ"ל בהשוואה למקרה שלנו - התבטאות הנאשם לא רק שהייתה סרת טעם, אלא חרגה ע"פ כל אמת מידה, עד כדי עבירה אתית, של התנהגות (התבטאות) בלתי הולמת, כמצוין בכתב הקובלנה.


חב"ד:
הנני מצטרף להכרעת הדין של חברי  אב"ד על כל נימוקיה ומרשיע את הנאשם, אך יחד עם זאת ברצוני להעיר כמה הערות:

מבין אני את הרגשתו של הנאשם בבית הדין האזורי לעבודה כאשר שמע את דברי המתלונן, עו"ד, שלדעתו אינם אמת ואין לי שום סיבה להאמין אחרת, אך תגובתו של הנאשם הייתה חריפה מדי, פוגעת מדי ונכנסת בגדר העבירה על כללי האתיקה.

מעשיו ודבריו של המתלונן אינם פחות חמורים מדבריו של הנאשם ואולי יותר כי הם שמשו כסיבה לדברי הנאשם והתגרות בו.

אינני יודע אם הנאשם הגיש תלונה נגד חברו - המתלונן לועדת האתיקה אך ללא כל קשר אם הוגשה או לא הוגשה תלונה כזו מאחר ודגתי המתלונן נרשמו בפרוטוקול בית הדין האזורי לעבודה הנני ממליץ בפני ועדת האתיקה לברר את העניין ולנהוג בהתאם כלפי המתלונן מיזמתה היא.

על פי העובדות שהיו ידועות בטרם הוגשה הקובלנה נגד הנאשם ושלא הייתה עליהם מחלוקת נראה לי כי מן הראוי היה להגיש קובלנות מקבילות הן נגד הנאשם והן נגד המתלונן.

(בד"מ 131/01)