יום רביעי, 23 מאי 2018
דף הבית  ס חם מהאולם  ס העליון: איום בהתאבדות אינו עבירת איומים

העליון: איום בהתאבדות אינו עבירת איומים

הדפס
18.1.2018

העליון: איום בהתאבדות אינו עבירת איומים

 

השופטת ברק-ארז: התאבדות אינה עבירה פלילית, ולכן האיום לבצע אותה גם הוא אינו עבירה פלילית

 

איום של אדם להתאבד, המושמע באוזניו של אדם אחר, אינו מהווה איום על השומע ולכן אין בו כדי להרשיע את המאיים בעבירה פלילית של איומים. כך קובעת לראשונה (17.1.18) שופטת בית המשפט העליון, דפנה ברק-ארז, בהסכמת המשנה לנשיאה חנן מלצר והשופט עוזי פוגלמן.

השופטת ברק-ארז מנתחת באריכות את עבירת האיומים ומגיעה למסקנה, כי איום בהתאבדות אינו נכלל בה. היא קובעת, כי כאשר נאמר בחוק "המאיים על אדם בכל דרך שהיא בפגיעה שלא כדין בגופו, בחירותו, בנכסיו, בשמו הטוב או בפרנסתו, שלו או של אדם אחר", מתייחסות המילים "שלא כדין" רק ל"לפגיעה בגופו" של המאוים או של אדם אחר. פרשנות אחרת אינה מתיישבת עם פשט הלשון, שהרי אם היה המחוקק מתכוון להכליל במילים "שלא כדין" את כל המעשים המנויים בסעיף - היה כותב "המאיים שלא כדין".

לדברי השופטת ברק-ארז, קיימות בפסיקה ובספרות שתי גישות לפרשנות המילים "שלא כדין", אך היא סבורה שיש לבחור בגישה משולבת: "לצורך התקיימות הרכיב 'שלא כדין' בעבירה פלילית, על התביעה להוכיח בשלב ראשון קיומו של איסור נפרד, פלילי או אזרחי, על ההתנהגות הנדונה בעבירה, אך בשלב שני, הנאשם יהיה רשאי להציג הצדק בדין להתנהגות הנדונה, ובכך להביא לזיכויו". מאחר שהתאבדות אינה מהווה עבירה פלילית - הרי שאיום בהתאבדות גם הוא אינו מהווה עבירה פלילית, קובעת השופטת ברק-ארז.

הרבה למעלה מן הנחוץ, ממשיכה השופטת ברק-ארז, יש לקבוע שגם המילים "אדם אחר" מוציאות את האיום בהתאבדות מתחולת עבירת האיומים. המאיים בהתאבדות מאיים לפגוע בעצמו, ולא במאוים או באדם שלישי. הדבר נובע מלשון החוק ובעיקר מתכליתו: אכן איום בהתאבדות עלול להפחיד את שומע האיום, במיוחד אם נטען שמעשיו הם העלולים להביא למימושו; אך הטלת איסור פלילי תהווה פגיעה בלתי מידתית בחופש הביטוי. יתרה מזאת: יש מקרים בהם איום בהתאבדות מהווה איתות למשבר וקריאה לעזרה, ואין ליצור אפקט מצנן אשר ימנע את השימוש בו.