שופטת בית המשפט העליון, יעל וילנר, מביעה (יום ג', 29.1.19) דעה מפתיעה וחריגה בנוגע לחשיבותו של השיקום בעת גזירת העונש. לדעת וילנר, תכליתו של השיקום גבוהה מזו של ההרתעה. אולם השופטת וילנר נותרה במיעוט מול השופטים אלכס שטיין ונעם סולברג, האומרים שלהתרעה יש משקל בכורה.
השופטת וילנר אומרת, כי בית המשפט מוסמך לסטות לקולא ממתחם הענישה משיקולי שיקום, בעוד שאין לו סמכות לסטות לכיוון כלשהו מן המתחם משיקולי הרתעה. מכאן נובעת לדעתה המסקנה, לפיה "מעמדה של התכלית השיקומית בענישה גבוה מזה של התכלית ההרתעתית, וכי שיקומו של הנאשם מהווה שיקול משמעותי בגזירת עונשו".
השופטת וילנר מוסיפה: "חשיבותו של ההליך השיקומי, המסייע לנאשם לצאת ממעגל העבריינות ולהשתלב באורח חיים יציב וקונסטרוקטיבי, אינה נעוצה אך בטובתו של הנאשם, וההתחשבות בשיקולי שיקום אינה בבחינת הפעלת 'מידת הרחמים' או התנהלות של לפנים משורת הדין. אדרבה, יש בשיקולים אלה כדי לקדם את האינטרס של כלל הציבור, ואף להגן על קורבנות פוטנציאליים – לא פחות, ולעיתים אף יותר, משיקולי ההרתעה". הדברים חשובים עוד יותר כאשר מדובר בעברייני מין, סבורה השופטת וילנר.
השופט שטיין עומד על חשיבותה של ההרתעה במיוחד בעבירות מין, ובפרט באלו הנעשות בתוך המשפחה: "הדרך הטובה ביותר להקטין את התמריץ המיני המעוות ועימו את הפיתוי לבצע עבירות מן הסוג שבו עסקינן היא להגדיל את עונש המאסר המוטל על העבריין. מחקרים תאורטיים ואמפיריים בתחום של כלכלה והכוונת התנהגות מראים שמנגנון הרתעה זה פועל באופן משביע רצון… אם החמרה בעונש המאסר תגרום לעבריין מין אחד לזנוח את תוכניתו לפגוע מינית בילדה חסרת ישע – דיינו".
השופט סולברג קובע בקצרה, כי השופט שטיין צודק שכן החוק הוא ברור: "חברי מדגיש את שיקול ההרתעה, עד כדי כך שלדבריו אין רחמים בענישתם של עברייני מין; חברתי, השופטת י' וילנר, משיבה לעומתו שהרתעה אינה חזות הכל, ומייחדת דברים על חשיבות השיקום. אלא שאיננו זקוקים לחידוש ולא נדרשים לוויכוח, משום שהמחוקק אמר את דברו לגבי הבניית שיקול הדעת בענישה, באופן מפורש, מפורט, מקצועי ועדכני – בתיקון 113 לחוק העונשין".
