בפרשתנו מסופר על בן האיש המצרי שברך ה'. התורה מספרת כי בני ישראל הניחוהו במשמר "לפרֹש להם על פי ה'". פרשה זו מזכירה מאד את פרשת מקושש העצים ביום השבת שבפרשת שלח אשר גם לגביו נאמר כי הניחוהו במשמר "כי לא פורש מה יעשה לו". רש"י בפרשתנו מחבר בין שני המקרים אף מבחינה כרונולוגית וכותב כי על אף הריחוק בין הפרשות שתיהן היו בפרק אחד.
והנה למרות הדמיון בין המקרים מוצא רש"י לנכון להבחין ביניהם. בעוד שביחס למברך ה' מסביר רש"י כי בני ישראל כלל לא ידעו מהו עונשו הרי שביחס למחלל השבת מסביר רש"י כי בני ישראל ידעו שעונשו מיתה אך לא ידעו מהו עונשו. מקור דבריו של רש"י הינו במסכת סנהדרין (עח:) שם גם מסבירה הגמרא כי בני ישראל ידעו שעונשו של המחלל שבת במיתה לאור הפסוק בפרשת משפטים: "מחלליה מות יומת". וכך הוא לשון הגמרא שם:
כדתניא יודע היה משה רבינו שהמקושש במיתה שנאמר מחלליה מות יומת אלא לא היה יודע באיזו מיתה נהרג שנאמר כי לא פרש וגו' אבל מגדף לא נאמר בו אלא לפרש להם על פי ה' שלא היה משה יודע אם הוא בן מיתה כל עיקר אם לאו.
מה ביקשה תורה או שמא נאמר מה ביקשו חז"ל ללמדנו בהבחנה זו? נציין כי הלשון שנאמרה במחלל שבת ("כי לא פורש מה יעשה לו") רומזת לחוסר ידיעה משמעותי יותר מאשר במברך ה' ("לפרֹש להם על פי ה'") ולפיכך שאלה זו מקבלת משנה תוקף.
הסבר אפשרי להבחנה זו יכול לעלות מתוך לימוד אחד מעקרונות היסוד של דיני הענישה במשפט המודרני – איסור חקיקה רטרואקטיבי וממילא גם ענישה רטרואקטיבית. בשיטות משפט מודרניות נמנע המחוקק מלקבוע חוקים עונשיים בעלי תחולה רטרואקטיבית. תחולת חוקים בעלי אופי פלילי הינה מכאן ולהבא בלבד. בהתאם נקבע בסעיף 3(א) לחוק העונשין של מדינת ישראל כי: חיקוק היוצר עבירה לא יחול על מעשה שנעשה לפני יום פרסומו כדין או יום תחילתו, לפי המאוחר. ייתכן והביטוי אותו טבעו חז"ל אין עונשין אלא אם כן מזהירין מתייחס גם לעקרון זה.
חז"ל אשר היו ערים לקיומו של עקרון חשוב זה נתקלו בקושי – היאך נענש מקושש העצים על עבירה שלא היתה ידועה או שלא היה ידוע עונשה במועד ביצוע המעשה? על מנת להימלט מקושי זה הניחו חז"ל כי בני ישראל ידעו כי עונשו של המקושש במיתה. בני ישראל לא ידעו היאך יש להמית את המקושש ודבר זה בלבד התחדש בפרשה זו.
ומה ביחס למברך ה'? מדוע בהתייחס למברך ה' לא נמנעו חז"ל מלייחס לתורה ענישה רטרואקטיבית? דומה כי התשובה לשאלה זו נעוצה בהבחנה בין חוקים למשפטים עליה עמד רבינו סעדיה גאון. חוק הינו מצווה שטעמה אינו ידוע. משפט הינו מצווה שטעמה ידוע וברור. בלשון מודרנית ניתן לכנות את המשפטים – מוסר טבעי. בלשונם של חז"ל מצוות בני נח.
העקרון לפיו אין להעניש את האדם על עבירה שלא נחקקה נכון רק במקום בו החוטא לא יכול היה להבין מדעתו כי המעשה שעשה אסור הוא. במקום בו המעשה שנעשה הינו מעשה הסותר את כללי המוסר הטבעי ניתן לענוש את החוטא גם בדיעבד. הצידוק לפיו לא יכול היה לדעת את האיסור או את עונשו אינו יכול לעמוד לו. חומרת החטא ולפיכך גם חומרת העונש אמורים להיות נהירים לחוטא גם ללא חוק הכתוב עלי ספר.
לימים יטען הצורר אייכמן במשפטו כי למדינת ישראל אין רשות להעמידו לדין לפי החוק לעשיית דין בנאצים ועוזריהם (1951) הואיל וחוק זה הינו חוק שנחקק באופן רטרואקטיבי ובהתייחס לתקופה שלפני קום המדינה. ואולם בית המשפט העליון (ע"פ 336/61) דחה טענה זו בשם קיומו של המוסר הטבעי.
ברכת ה' הינה אחת משבע מצוות (איסורים) בני נח. לפיכך בהתייחס לברכת ה' סברו חז"ל כי ניתן לקבל גם ענישה למפרע. אף אם לא צוו בני ישראל מעולם על ברכת ה' ניתן היה להעניש את מברך ה' במיתה.
הרב אופיר סעדון, עו"ד הינו בעל משרד עו"ד המתמחה בתחום מיסוי מקרקעין
