דמותו של בלעם, כפי שעולה מפשטי המקראות, הינה דמות של נביא צייתן אשר אינו עובר את פי ה' ולו כמלוא הנימה. כל אימת בה מתבקש הוא לעשות דבר מה מודיע הוא בריש גלי כי אין הוא עומד ברשות עצמו אלא ברשות קונו. מדוע איפוא מכונה הוא בלעם הרשע? ייתכן ואת התשובה לשאלה זו נוכל למצוא בסיפור המפתיע המתרחש בין בלעם לבין האתון.
לאחר שמתיר האל לבלעם לילך חובש הוא את אתונו ויוצא לדרכו. ובדרכו מספרת לנו התורה על המפגש בין האתון עליה הוא רוכב לבין מלאך ה' העומד לשטנו. מפגש בו רואה האתון מראות אלוהים חיים ובלעם אינו רואה דבר.
פרשה זו, בה רואה בהמה מראות אלוהים ואף פותחת את פיה, קשה היתה לחכמי ישראל. מדרגת הנבואה הינה המדרגה הגבוהה ביותר אליה יכול האדם להגיע והאתון זוכה לה במחי יד, הייתכן? מכוח שאלה זו עקר הרמב"ם פרשה זו מידי פשוטה והסביר כי הפרשה כולה אינה אלא מראה נבואי אותו רואה בלעם. מסר המועבר בדרך של מראה נבואי. ואולם מהו אותו מסר – לא נאמר במפורש.
על מנת לפענח מסר זה נבחן את התנהגותה של האתון בשלושת מפגשיה עם המלאך ונשווה התנהגות זו להתנהגותו של בלעם:
וַיִּֽחַר־אַ֣ף אֱלֹהִים כִּֽי־הוֹלֵ֣ךְ הוּא֒ וַיִּתְיַצֵּ֞ב מַלְאַ֧ךְ יְקֹוָ֛ק בַּדֶּ֖רֶךְ לְשָׂטָ֣ן ל֑וֹ וְהוּא֙ רֹכֵ֣ב עַל־אֲתֹנ֔וֹ וּשְׁנֵ֥י נְעָרָ֖יו עִמּֽוֹ: וַתֵּ֣רֶא הָאָתוֹן֩ אֶת־מַלְאַ֨ךְ יְקֹוָ֜ק נִצָּ֣ב בַּדֶּ֗רֶךְ וְחַרְבּ֤וֹ שְׁלוּפָה֙ בְּיָד֔וֹ וַתֵּ֤ט הָֽאָתוֹן֙ מִן־הַדֶּ֔רֶךְ וַתֵּ֖לֶךְ בַּשָּׂדֶ֑ה וַיַּ֤ךְ בִּלְעָם֙ אֶת־הָ֣אָת֔וֹן לְהַטֹּתָ֖הּ הַדָּֽרֶךְ:
וַֽיַּעֲמֹד֙ מַלְאַ֣ךְ יְקֹוָ֔ק בְּמִשְׁע֖וֹל הַכְּרָמִ֑ים גָּדֵ֥ר מִזֶּ֖ה וְגָדֵ֥ר מִזֶּֽה: וַתֵּ֨רֶא הָאָת֜וֹן אֶת־מַלְאַ֣ךְ יְקֹוָ֗ק וַתִּלָּחֵץ֙ אֶל־הַקִּ֔יר וַתִּלְחַ֛ץ אֶת־רֶ֥גֶל בִּלְעָ֖ם אֶל־הַקִּ֑יר וַיֹּ֖סֶף לְהַכֹּתָֽהּ:
וַיּ֥וֹסֶף מַלְאַךְ־יְקֹוָ֖ק עֲב֑וֹר וַֽיַּעֲמֹד֙ בְּמָק֣וֹם צָ֔ר אֲשֶׁ֛ר אֵֽין־דֶּ֥רֶךְ לִנְט֖וֹת יָמִ֥ין וּשְׂמֹֽאול: וַתֵּ֤רֶא הָֽאָתוֹן֙ אֶת־מַלְאַ֣ךְ יְקֹוָ֔ק וַתִּרְבַּ֖ץ תַּ֣חַת בִּלְעָ֑ם וַיִּֽחַר־אַ֣ף בִּלְעָ֔ם וַיַּ֥ךְ אֶת־הָאָת֖וֹן בַּמַּקֵּֽל: (במדבר כב, כב – כז)
אתונו של בלעם רואה את מלאך ה' נִצָּ֣ב בַּדֶּ֗רֶךְ וְחַרְבּ֤וֹ שְׁלוּפָה֙ בְּיָד֔וֹ. מראה זה ניתן לפירוש בשני אופנים: הפירוש הפשוט, החרב חדה ועל כן יש להיזהר מלהידקר ממנה. והפירוש המטאפורי, החרב מסמלת את התנגדותו של המלאך להתקדמותה בדרך ועל כן עליה לחדול.
פרשני המקרא לא התעכבו על הביטוי נִצָּ֣ב בַּדֶּ֗רֶךְ שהרי, לכאורה, אין הוא מוסיף דבר. ואולם נראה כי ביטוי זה נועד להעצים את המתח המובנה הקיים בהתגלות זו. האתון רואה מלאך שניצב בפניה ורואה חרב אותה הוא מחזיק בידו. למי מהם תיעתר האתון?
וַתֵּ֤ט הָֽאָתוֹן֙ מִן־הַדֶּ֔רֶךְ וַתֵּ֖לֶךְ בַּשָּׂדֶ֑ה. האתון אינה נעתרת למלאך אלא לחרב בלבד. האתון אינה שועה למסר אותו מעביר לה המלאך ועל כן עוקפת היא את המלאך. גם כאשר המלאך עומד במקום צר, גדר מזה וגדר מזה, האתון נדחקת אל הקיר מתוך רצון לעקוף את המלאך. רק כאשר המלאך עומד במקום אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל רובצת האתון ואינה ממשיכה בדרכה. ולא משום שהבינה את המסר אותו ביקש המלאך להעביר לה אלא משום שפחדה מפני דקירתה של החרב.
משל האתון נועד להשיב לשאלה בה פתחנו. צייתנותו של בלעם לדבר ה' וכפיפותו לקב"ה כמוהם כפחדה של האתון מפני החרב תוך התעלמות ממלאך ה'! בלעם אמנם מקיים את צו ה' (הנמשל לחרב) אך אין הוא נעתר לרצון האלוהי (הנמשל למלאך) כלל וכלל. נעמוד להלן על פער חשוב זה כפי שהוא עולה מתוך הפסוקים.
בלעם שואל את הקב"ה אם יכול הוא לילך ולקלל את בני ישראל. הקב"ה משיב לבלעם: וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶל־בִּלְעָ֔ם לֹ֥א תֵלֵ֖ךְ עִמָּהֶ֑ם לֹ֤א תָאֹר֙ אֶת־הָעָ֔ם כִּ֥י בָר֖וּךְ הֽוּא: האיסור ללכת עם שרי מואב ולקלל את בני ישראל מנומק על ידי הקב"ה – כי ברוך הוא. הנימוק, בשונה מן הציווי עצמו, מעיד על הרצון האלוהי. על הערך אותו נועד הציווי להגשים. ניסיונותיו של בלעם לקבל אישור מאת הקב"ה לקלל את בני ישראל סותרים ערך זה ועל כן פסולים. ניסיונות אלה אמנם אינם מתעמתים באופן חזיתי עם הציווי האלוהי אך הם אינם עולים בקנה אחד עם הרצון האלוהי. בלעם מקפיד שלא להתעמת עם ציווי מפורש או לסטות ממנו אך הוא מתעלם במודע מתכליתו של הציווי ומן הערכים אותם הוא נועד להגשים.
בלעם בתשובתו לשרי מואב מודיע כי הקב"ה אינו מרשה לו ללכת עמהם אך כלל אינו מתייחס לאיסור לקלל את בני ישראל ולהיותו של עם ישראל עם ברוך בעיני ה': וַיָּ֤קָם בִּלְעָם֙ בַּבֹּ֔קֶר וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־שָׂרֵ֣י בָלָ֔ק לְכ֖וּ אֶֽל־אַרְצְכֶ֑ם כִּ֚י מֵאֵ֣ן יְקֹוָ֔ק לְתִתִּ֖י לַהֲלֹ֥ךְ עִמָּכֶֽם: (שם יג). בדבריו אלה בלעם אינו משקר אך גם אינו אומר את כל האמת. ניתן להניח כי אמירת דברים אלה היתה סותמת את הגולל על הזמנתו של בלק את בלעם לקלל את בני ישראל. בלעם אשר חפץ מאד בכבוד אותו מציע לו בלק אינו ממהר לוותר על כבוד זה ועל כן אינו מספר לבלק על חלקו השני של דבר ה'.
התייחסותו של בלעם למשלחת השניה של בלק מלמדת אף היא על רצונו של בלעם להמרות את רצון קונו. שרי מואב באים פעם נוספת ומבקשים מבלעם לבא ולקלל את בני ישראל ובלעם אינו משלח אותם מפניו. למרות הציווי המפורש שקיבל בלעם שלא לקלל את בני ישראל מנסה בלעם למצוא פרצה בציווי האלוהי אשר תאפשר לו לקלל את בני ישראל. וְעַתָּ֗ה שְׁב֨וּ נָ֥א בָזֶ֛ה גַּם־אַתֶּ֖ם הַלָּ֑יְלָה וְאֵ֣דְעָ֔ה מַה־יֹּסֵ֥ף יְקֹוָ֖ק דַּבֵּ֥ר עִמִּֽי: שמא מתוך דבריו האחרונים יותר לו לילך עמהם ולעשות כלבבו הרע. ברוח זו פירש החזקוני את דברי בלעם: ואדעה מה יסף ה' דבר עמי אף על פי שכבר אמר לו הקדוש ברוך הוא לא תלך עמהם היה דוחק עצמו ללכת ולקלל כסבור שתחול קללתו אמר בלבו אם אינה עשויה לחול מפני מה אינו מניח לי ללכת?
בלעם אינו רוצה להפר צו אלוהי מפורש ועל כן מבקש הוא למצוא פרצות בדבר ה'. פרצות אלה מאפשרות לו להימנע מלהמרות את פי ה' במישרין אך הן ממרות את רצון ה' בעקיפין. בלעם מקיים את צו ה' מבלי לקיים את רצונו.
התנהגותו זו של בלעם ממשיכה ביתר שאת עת בונה הוא מזבחות ומעלה קורבנות על מנת להביא את האלוהים לקלל את בני ישראל. הצעת בלק לבלעם: לְכָה־נָּא֙ אֶקָּ֣חֲךָ֔ אֶל־מָק֖וֹם אַחֵ֑ר אוּלַ֤י יִישַׁר֙ בְּעֵינֵ֣י הָאֱלֹהִ֔ים וְקַבֹּ֥תוֹ לִ֖י מִשָּֽׁם: (שם, כג, כז) והיעתרותו של בלעם להצעה זו מהווים המשך ישיר למגמתו של בלעם – מציאת פרצות בציווי האלוהי על מנת לקלל את בני ישראל.
בלעם בדומה לאתון מתייחס לצו ה' כאל חרב חדה בלבד. בלעם נזהר מאד שמא תדקור אותו החרב. בלעם כלל אינו מבקש לעשות את רצון ה'. בלעם מתעלם מן המלאך המחזיק בחרב וכל מעייניו נתונים לחרב ולכוחה בלבד.
בסיום המשל מדגישה האתון את אופייה הצייתני:
וַיִּפְתַּ֥ח יְקֹוָ֖ק אֶת־פִּ֣י הָאָת֑וֹן וַתֹּ֤אמֶר לְבִלְעָם֙ מֶה־עָשִׂ֣יתִֽי לְךָ֔ כִּ֣י הִכִּיתַ֔נִי זֶ֖ה שָׁלֹ֥שׁ רְגָלִֽים: וַיֹּ֤אמֶר בִּלְעָם֙ לָֽאָת֔וֹן כִּ֥י הִתְעַלַּ֖לְתְּ בִּ֑י ל֤וּ יֶשׁ־חֶ֙רֶב֙ בְּיָדִ֔י כִּ֥י עַתָּ֖ה הֲרַגְתִּֽיךְ: וַתֹּ֨אמֶר הָאָת֜וֹן אֶל־בִּלְעָ֗ם הֲלוֹא֩ אָנֹכִ֨י אֲתֹֽנְךָ֜ אֲשֶׁר־רָכַ֣בְתָּ עָלַ֗י מֵעֽוֹדְךָ֙ עַד־הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה הַֽהַסְכֵּ֣ן הִסְכַּ֔נְתִּי לַעֲשׂ֥וֹת לְךָ֖ כֹּ֑ה וַיֹּ֖אמֶר לֹֽא: (שם כח –ל)
ואולם נדמה כי דווקא צייתנות זו היא שהביאה את האתון לטעותה. האתון מבקשת לקיים את ציוויו של בלעם ומשום כך אין היא נעתרת למלאך העומד בדרכה. האתון כבלעם סבורה כי הרצון לקיים את החוק עומד למעלה מן הערך אותו נועד החוק להגשים.
הרב אופיר סעדון, עו"ד הינו בעל משרד עו"ד המתמחה בתחום מיסוי מקרקעין
