וַיַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ יְקֹוָק:
וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְקֹוָק מזה מַה זֶּה בְיָדֶךָ וַיֹּאמֶר מַטֶּה: וַיֹּאמֶר הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיַּשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ וַיָּנָס מֹשֶׁה מִפָּנָיו: וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה שְׁלַח יָדְךָ וֶאֱחֹז בִּזְנָבוֹ וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיַּחֲזֶק בּוֹ וַיְהִי לְמַטֶּה בְּכַפּוֹ: לְמַעַן יַאֲמִינוּ כִּי נִרְאָה אֵלֶיךָ יְקֹוָק אֱלֹהֵי אֲבֹתָם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב:
וַיֹּאמֶר יְקֹוָק לוֹ עוֹד הָבֵא נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ וַיָּבֵא יָדוֹ בְּחֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג: וַיֹּאמֶר הָשֵׁב יָדְךָ אֶל חֵיקֶךָ וַיָּשֶׁב יָדוֹ אֶל חֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ מֵחֵיקוֹ וְהִנֵּה שָׁבָה כִּבְשָׂרוֹ: וְהָיָה אִם לֹא יַאֲמִינוּ לָךְ וְלֹא יִשְׁמְעוּ לְקֹל הָאֹת הָרִאשׁוֹן וְהֶאֱמִינוּ לְקֹל הָאֹת הָאַחֲרוֹן:
שני האותות אותם אמור משה לעשות דומים מאד. בשניהם מראה הקב"ה את כוחו ושליטתו באיתני הטבע. מדוע, איפוא, אומר הקב"ה למשה כי אם העם לא יאמין לקול האות הראשון יאמין לקול האות האחרון?
לדעתו של הרמב"ן האותות ניתנו למשה לאחר שניסה להתחמק מן השליחות אותה הטיל עליו ה' בתואנה שבני ישראל לא יאמינו לו: אותה שעה דבר משה שלא כהוגן, הקב"ה אמר לו ושמעו לקולך (לעיל ג יח), והוא אמר והן לא יאמינו לי, מיד השיבו הקב"ה בשיטתו ונתן לו אותות לפי דבריו. ננסה לצעוד בדרכו של הרמב"ן ונציע כי במסגרת האותות רומז הקב"ה למשה כי השאלה אם העם יאמין לו תלויה בשאלה האם משה יאמין בעצמו!
נעמוד על כמה רמזים העולים מן הפסוקים והמתארים את חוסר האמון של משה בשלב זה.
לאחר שמשה משליך את המטה והמטה הופך לנחש מספרת התורה על מנוסתו של משה מן הנחש: וַיָּנָס מֹשֶׁה מִפָּנָיו. כלל נקוט בידינו כי אין המקרא טורח לספר לנו דברים המובנים מאליהם. בריחה מפני נחש הינה תוצאה מתבקשת. ובכל זאת טורחת התורה ומספרת לנו על מנוסתו של משה. והלא דבר הוא.
ניתן להציע כי סיפור התורה על מנוסתו של משה מפני הנחש בא להזכיר בריחה אחרת של משה: לאחר שנודע דבר הריגתו את האיש המצרי נאמר: וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת מֹשֶׁה וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה (שמות ב, טו). במקומות רבים מדמה המקרא את פרעה לנחש. כך, למשל, מדמה הנביא יחזקאל (כט, ג) את פרעה לתנין: כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְקֹוִק הִנְנִי עָלֶיךָ פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם הַתַּנִּים הַגָּדוֹל הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו אֲשֶׁר אָמַר לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי: בריחתו של משה מאת הנחש מהווה, איפוא, המשך לבריחתו הראשונה של משה מפני פרעה והיא מעלה אפשרות נוספת להבנת סירובו של משה לקבל את השליחות – הפחד של משה מפני פרעה.
על רקע זה ניתן להציע כי ציוויו של הקב"ה את משה לאחוז בזנבו של הנחש אינו אלא מטאפורה לציוויו של האל את משה לילך אל פרעה בשליחותו. על מנת לקיים את ציווי האל על משה להתגבר על הפחד מפני הנחש (ממנו הוא נס) ממש כשם שעל מנת לקבל עליו את השליחות אל פרעה עליו להתגבר על הפחד מפני פרעה (ממנו הוא ברח).
האם הצליח משה להתגבר על הפחד שאחז בו באותה שעה? השוואה בין לשון הציווי לקיומו מלמדת על הקושי הרב שעמד בפני משה באותה שעה. הקב"ה ציווה על משה לאחוז בזנבו של הנחש ואילו משה לא אחז בזנבו של הנחש אלא החזיק בו (בנחש עצמו). לצורך אחיזה בזנב הנחש נדרש משה לאמונה גדולה בשליחותו. אחיזה זו הינה כמובן אחיזה מסוכנת מאד והיא אפשרית רק מתוך אמונה בכוחו הרב של ה' להצילו מכל רע.
ייתכן ופחד זה שאחז במשה באותה שעה הוא הסיבה לכך שהעם לא יאמין לקול האות הראשון. כדי לגרום לעם להאמין כי הקב"ה מבקש לגאול אותם מעבדותם נדרש משה להאמין בכך בעצמו. מנהיג אינו יכול לסחוף אחריו את צאן מרעיתו מבלי שהוא מאמין בשליחותו בכל ליבו.
עורך דין אופיר סעדון הינו מומחה בתחום המיסוי.
