פרקי אבות: מעלת לימוד התורה / הרב אופיר סעדון, עו"ד
אמר רבי יהושע בן לוי בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף שנאמר נזם זהב באף חזיר אשה יפה וסרת טעם ואומר והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלוחות אל תקרא חרות אלא חירות שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה וכל מי שעוסק בתורה תדיר הרי זה מתעלה שנאמר (במדבר כ"א י"ט) וממתנה נחליאל ומנחליאל במות: (אבות פרק ה' משנה ב')
הפרק האחרון בפרקי אבות, פרק ו', הינו תוספת מאוחרת שניתקנה על ידי חכמי ישראל. רובו ככולו של פרק זה עוסק במעלת לימוד התורה ובמעלת לומדיה. ובין אלה יכולים אנו למצוא גם הסבר אודות טעמה של מצווה זו.
במשנה נאמר כי הלומד תורה הינו בן חורין. ויתר על כן נאמר כי אין בן חורין אלא מי שעוסק בתורה. ואולם תמהים אנו למקרא דבר זה. בשעה שלומד אדם תורה מכפיף הוא את עצמו להלכות רבות עליהם ציווה בורא עולם. כפיפות זו מדגישה את עבדותו של האדם לבורא עולם ולא את היותו של האדם בן חורין. אמנם דבר גדול הוא להיות עבד לבורא עולם ועל משה רבנו נאמר כי היה עבדו של מקום ואולם המשנה, כאמור, אינה מדגישה את ממד העבדות אלא את ממד החירות של האדם.
תשובת שאלתנו זו בוקעת ועולה מתוך הבנת הרבדים השונים במצוות לימוד תורה. רובד אחד של לימוד הינו הרובד של הלימוד הטכני המסייע לאדם כיצד לפעול. רובד זה והוא הקרוי בפי חז"ל לימוד על מנת לעשות אכן מעצים את תחושת העבדות של האדם ולא את תחושת החירות. ואולם לא ברובד זה המשנה עוסקת. בלימוד התורה קיים רובד נוסף אשר תפקידו אינו אמצעי לקיום המצוות אלא משמעות יש לו בפני עצמו והוא המכונה בפי חז"ל לימוד תורה לשמה. רובד זה הינו הרובד בו לומד האדם על מנת להבין את תורת אלוהיו ועל מנת שלא תהא כנטל על כתפיו. יגע הוא בהבנת טעמי המצוות אף שאין בכך כדי לסייע בקיומן הטכני. עמל הוא בהבנת שורשי הדינים אף שלעולם לא ייתקל בהם למעשה. כך בהתאם לרובד זה בלבד ניתן להבין את חשיבות לימוד התורה כולה על אף שחלקים רבים בה אינם מגיעים לכדי ביטוי מעשי.
על ידי לימוד התורה לשמה מגיע האדם לחירות. כאשר מקיים אדם מצוות בלא הבנת טעמיהן ומשמעותן הרי הוא כעבד לריבונו של עולם. ואולם כאשר הוא מבין את תועלתן של המצוות הרי הוא כבן חורין. העבד עושה את אשר הוא מצווה בן החורין עושה את אשר הוא מבין.
ואולם לא הבנת המצוות בלבד היא העומדת ביסוד דברנו אלה. דומה כי על ידי לימוד התורה תכלית המצוות כולה משתנה. ולפי שהדברים עמוקים ביותר נקדים מילים ספורות אודות אחת ההבחנות המהותיות בעבודת ה'.
עבודה לשמה ועבודה שלא לשמה
עובדי האלילים הקדמונים עבדו את אליליהם מתוך מחשבה תועלתנית. על ידי הקורבנות אותם הקריבו ביקשו להרגיע את איתני הטבע מהם לא יכלו להתגונן. כך רתמו הם את אליליהם לצורכיהם וכל פולחנם לא היה אלא מכשיר בידם לשליטה בעולם. פולחן זה הינו פולחן אנתרופוצנטרי (אנתרופו = אדם, צנטר = מרכז, האדם במרכז העבודה).
ויש עבודה אחרת והיא השמה את האלוה במרכז (תיאוצנטריות, תיאו = אל, האל במרכז). כך, למשל, סבור פרופ' ליבוביץ' ז"ל כי האדם נדרש לעבוד את אלוהיו שלא על מנת לקבל פרס בלבד. מתוך ההכרה במחוייבות המלאה לבורא עולם מקבל האדם על עצמו לעבוד את אלוהיו בלא סייג ולא מתוך צרכים אנושיים. כך, לדעתו, אל לאדם לבקש מן האל שירפאו ממחלתו או שיושיעו מצרתו לפי שאם הוא עושה כן הרי הוא עובד את עצמו ולא את אלוהיו.
ואנו קהל המייחדים דרכנו לשלב בין שני אלה. מחד, נאמר במשנה באבות (א,ג) כי מצווים אנו לעבוד את האל שלא על מנת לקבל פרס ומאידך מצווים אנו להתפלל לבורא עולם בכל צרה ומצוקה בה אנו נמצאים (עיין, למשל, הלכות פרק א' מהלכות תפילה לרמב"ם). ואכן מוצאים אנו בדברי רבותינו כי עבודתנו את האל הינה עבודה דואלית המשלבת בין שני היבטים אלה. כך, למשל, אומרים אנו בראש השנה:
היום הרת עולם. היום יעמיד במשפט כל יצורי עולם. אם כבנים אם כעבדים. אם כבנים רחמנו כרחם אב על בנים. ואם כעבדים, עינינו לך תלויות עד שתחננו. ותוציא לאור משפטנו, קדוש.
במה שאנו עבדיו של מקום הרי אנו שמים דגש על הגישה התיאוצנטרית שהרי עבד אין לו מעצמו דבר וכל כולו לא בא אלא לעשות רצון רבו. ואולם במה שאנו בניו של מקום הרי שהגישה האנתרופוצנטרית היא השלטת. שהרי האב הוא הדואג לבנו. במה שהאב מצווה על בנו אין הוא דואג לעצמו אלא לבנו הוא דואג.
כאמור, עבודת ה' של האדם משלבת בין שתי גישות אלה. ואולם אף שאנו משלבים בין שתי הגישות יש בחיי האדם מעשים המדגישים את הגישה האחת ויש מעשים המדגישים את הגישה האחרת.
ככלל ניתן לומר כי במה שאדם מקיים את המצוות בלא ידיעת טעמיהן ובלא הבנת תועלתן הרי הוא מעיד על עצמו שהוא עבדו של מקום. שהרי הוא פועל למען ריבונו בלא כל תועלת לעצמו כעבד העובד את רבו שלא על מנת לקבל פרס. ואולם בשעה שהוא לומד תורה הרי הוא מבין את תועלת המצוות ומשנה את חץ הכיוון.
בשעה שמבין האדם כי המצוות נועדו לתועלתו וכי קיום המצוות למענו הוא משתנה מעמדו לפני האלוה. טרם לומד אדם תורה הרי הוא כעבד לפני רבו. לאחר שלומד האדם תורה מתווספת בו מעלה של בן לפני אביו. לימוד התורה, איפוא, אינו רק בסיס להבנת טעמי המצוות ושינוי בתחושותיו של האדם אלא יש בו כדי להעמיק את אופי הקשר בין האלוהים לאדם. דואליות זו לה אנו מצווים אינה אפשרית ללא לימוד תורה.
הרב אופיר סעדון, עו"ד הינו בעל משרד עו"ד המתמחה בתחום מיסוי מקרקעין
