פרקי אבות: פרק ב' – צו אישי וצו חברתי / הרב אופיר סעדון, עו"ד

פרק ב' – היחיד והחברה

רבי אומר איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושה ותפארת לו מן האדם.

רבי שואל את עצמו את שאלת היסוד של האתיקה – מהו המעשה המוסרי. מה המעשה שאליו על האדם לשאוף. תשובתו של רבי מורכבת משני חלקים. דרך המוסר היא דרך שיש בה תפארת לעושה ותפארת מן האדם. על מנת להבין את תשובתו של רבי ובעיקר על מנת להבין את היחס בין שתי התפארות נלמד תחילה שתים מן התשובות שניתנו בפילוסופיה כתשובה לשאלה מהו הדבר המוסרי.

נפתח בגישתו של הפילוסוף החשוב עמנואל קאנט. לדעתו של קאנט המעשה המוסרי הינו המעשה אשר האדם יבקש להחילו על החברה כולה. וכך כותב קאנט, בספרו הנחות יסוד: עשה מעשיך רק על פי אותו הכלל המעשי, אשר בקבלך אותו, תוכל לרצות גם כן כי יהיה לחוק כללי.

המעשה המוסרי הנכון, לדעתו של קאנט, הינו אותו מעשה אשר העושה אותו היה רוצה שיעשו אותו כל בני האדם. כך, למשל, מסביר קאנט כי הפרת הבטחה הינה מעשה לא מוסרי הואיל ואם כולם יפרו הבטחות לא ניתן יהיה להשתמש במוסד זה. ומי שהבטיח הרי ביקש שיאמינו לו בהסתמך על האמון שביקש שיעניקו להבטחתו. כיוצא בזה האדם הנמנע מלסייע לזולתו. הרי לא יחפוץ כי מעשיו יהפכו לחוק כללי שהרי ביום מן הימים אף הוא יצטרך לעזרת זולתו. לפיכך ניתן לקבוע כי הימנעות מלסייע לזולת הינה מעשה לא מוסרי. דבריו אלה של קאנט מזכירים כמובן מאד את דבריו של הלל הזקן שאמר: מה ששנאוי עליך אל תעשה לחברך.

מנגד, הפילוסוף ג'וזף בטלר טוען כי על היחיד להתעלם מן השיקולים החברתיים ועליו לפעול בהתאם לאישיותו המיוחדת:

אבל קיים בכל אדם עיקרון עליון של מחשבה או מצפון, אשר מבדיל בין העקרונות הפנימיים של לבבו וכן בין מעשיו החיצוניים; אשר חורץ משפט על עצמו ועליהם, ומכריז בהחלטיות על מעשים מסויימים שהם שלעצמם צודקים, נכונים טובים; על אחרים שהם שלעצמם רעים, מוטעים, בלתי צודקים; אשר מבלי שיפנו אליו, מבלי שיוועצו בו, מפעיל את כוח סמכותו ומשבח את העושה או מגנה אותו בהתאם.                              (Fifteen Sermons preached at the Rolls Chapel. page 213)

העיקרון העליון של המצפון הוא האמור, לדעתו של בטלר, להנחות את האדם. בתוך כל אדם שוכן בית דין השופט את האדם על מעשיו. בית דין זה הינו בעל חשיבות הרבה מעבר לכל בית דין אנושי אשר למרותו נתון האדם.

דיונו של בטלר נסוב סביב שאלת חובת הציות לחוק כאשר החוק עומד בסתירה למצפונו של האדם. ואכן אם ישים האדם את הדגש על מחוייבותו החברתית ואם יבקש לבחון את מעשיו בראי החוק הכללי לא יעלה על הדעת כי יבקש להפר את החוק. שהרי אף הוא אינו רוצה כי כולם ינהגו בדרך דומה שהרי דרך זו תביא לאנרכיה. ואולם אם מצפונו של האדם הינו העומד במוקד בחירתו הרי שיכול הוא להתעלם מן ההשפעה ומן ההשלכה של מעשהו על מעשי הקהילה כולה.

ביטוי ספרותי למתח זה ניתן למצוא בספרה של איין ראנד: "כמעיין המתגבר". גיבור ספרה, האדריכל הווארד רוארק, מתכנן במשך שנים רבות שכונת בניינים למעמד הנמוך תוך מזעור עלויות הבניה באופן שאיש לא עשה כן לפניו. בכדי להוציא לפועל את תוכניותיו מוכן הוא לתרום תוכניות אלה ללא תמורה ובלבד שיוכל לראות את רעיונותיו, בהם הוא רואה ביטוי לאישיותו, קורמים עור וגידים. לשם כך הוא מתנה את מתן התוכניות בביצוע מדוייק של התוכניות ללא כל סטייה. דא עקא, והממשלה אשר ביקשה להוזיל את העלויות עוד יותר לא עמדה בהתחייבותה וביצעה שינויים בבניית הבניינים אשר היו למגינת ליבו הרבה. רוארק, אשר מבין כי אין לאל ידו לשנות את הדבר באופן חוקי נוטל את החוק לידיו ומפוצץ את הבניינים.

צוואתו של רבי לאדם הינו כי תודעתו המוסרית תשלב בין שתי התפיסות גם יחד. ראשית הדרך בה הולך האדם צריכה להיות דרך שיש בה תפארת לעושה (=לעושה אותה). הדרך בה צועד האדם צריכה להיות דרך בה אדם שלם עם מצפונו. דרך בה אישיותו של האדם ועצמיותו באים לידי ביטוי. שאם לא כן יחיה בתחושת תסכול עמוקה. מאידך, האדם נדרש גם לצעוד בדרך שיש בה תפארת מן האדם. שיהיה אהוב על הבריות ושיהיה שם שמים יתקדש על ידו. כל שדעת הבריות נוחה הימנו דעת המקום נוחה הימנו.

דבריו הקצרים של רבי מהווים, איפוא, משימה מורכבת שספק אם ניתן להשלימה. ואולם הקושי ביישום הדברים אינו פוטר את האדם מן השאיפה להשיגם. החתירה ליעד חשובה מאד במקום בו לא ניתן להגיע ליעד עצמו. ובדבר זה עצמו תפארתו של האדם.

הרב אופיר סעדון, עו"ד הינו בעל משרד עו"ד המתמחה בתחום מיסוי מקרקעין