בסוף ספר בראשית מספרת לנו התורה על האחים שפחדו מפני נקמתו של יוסף. ואולם המקרא מעיד על יוסף שיצא מגדרו כדי לנחם את אחיו. סליחתו של יוסף היתה שלימה לגמרי. אף שיכול היה לנקום את נקמתו המקרא מעיד עליו שהעביר עברתו וסלח לאחים לגמרי: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף אַל תִּירָאוּ כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי: וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב: וְעַתָּה אַל תִּירָאוּ אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם:" (בראשית נ', ט"ו – כ"א)
מיד לאחר פרשת סליחת יוסף מתארת התורה את אריכות ימיו של יוסף: "וַיֵּשֶׁב יוֹסֵף בְּמִצְרַיִם הוּא וּבֵית אָבִיו וַיְחִי יוֹסֵף מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים: וַיַּרְא יוֹסֵף לְאֶפְרַיִם בְּנֵי שִׁלֵּשִׁים גַּם בְּנֵי מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה יֻלְּדוּ עַל בִּרְכֵּי יוֹסֵף:" (בראשית נ', כ"ב – כ"ג)
המדרשים שדנו בפרשה זו אמנם הסבירו כי יוסף מת בקיצור שנים. יחסית לאביו ויחסית לאחיו חי הוא מעט שנים. ואכן השררה מקצרת ימיו של אדם. ואולם מקריאת הפסוקים עולה כי התורה מבקשת להדגיש מימד אחר בחייו של יוסף – את מימד השלווה אליה הגיע בערוב ימיו. יוסף חי עם כל בית אביו בהרמוניה. עם אחיו ששנאו אותו כל כך חי הוא בשלום ובאחווה. יוסף זוכה לראות דור רביעי ודור זה גדל על ברכיו. וכדברי האבן עזרא הוא עצמו מגדל את בניו, נכדיו וניניו. אחרי שנים רבות של טלטלה וייסורים יוסף זוכה לישב בשלווה.
ומדוע סומכת התורה שתי פרשיות אלה? ייתכן וסמיכות זו באה ללמד אותנו את חשיבותה של הסליחה בחייו של האדם. אדם המבקש לישב בשלווה מוכרח להיות סולח לפשעי זולתו. שאם לא כן לא ייזכה לעולם לחיי שלווה. אדם שאינו יודע להעביר אפו אינו זוכה לחיי אושר ושלווה אלא חי כל חייו במרדף אחר מימוש תאוות הנקמה.
וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף: (שמות א' ח')
על תרומתו של יוסף למצרים הרחיבה התורה בספר בראשית. יוסף הוא האיש החכם והנבון אשר בזכותו הפכה מצרים למרכז העולם העתיק. הוא האיש אשר ידע לצפות את שנות הרעב הקשות ואשר ידע לאגור באוצרות מצרים אוכל לשנות הרעב. ולא את המצרים לבדם כלכל יוסף והציל מחרפת הרעב אלא את עמי האזור כולם. כך הפכה מצרים בזכות חכמתו של יוסף למעצמה הגדולה בעלת האוצרות הגדולים. והנה מלך חדש קם על מצרים. מלך אשר יורש את האוצרות הגדולים אך לא המחייבות למי שסייע ביצירתם. לפיכך באופן פרדוקסאלי מבקש בונים בני ישראל עבור מצרים ערי אוצרות בהם יאוחסנו כל האוצרות שאצרו מצרים בזכות חכמתו ועזרתו של יוסף. כפיות טובה זו היא שעמדה במוקד חטאם של המצרים והיא אשר בעטיה נענשו המצרים בעונשם הגדול.
ברוח זו יכולים אנו להסביר את משמעות האות שעושים משה ואהרון לפני פרעה. בלכתם אל פרעה מצווה ה' את משה ואהרון על אות המטה ההופך לנחש. ודבר זה מן התמוהות הוא. וכי חסר פרעה חרטומים העושים כשפים בלט וכי צריך פרעה לראות את כוחו של אלוהי ישראל בקסמים וכישופים?
שאלה זו נדרשת במלוא עוזה במדרש תנחומא. אמר משה לפרעה: "תבן אתה מכניס לעיר שכולה עפריים"? מצרים מלאה כשפים ואין היא צריכה כישוף נוסף מבית מדרשו של משה.
נראה כי תשובת שאלה זו אף היא רמוזה בדברי התנחומא. לדברי מדרש תנחומא בשעה שבלע מטה אהרון את מטות המצרים "לא נעבה יותר ממה שהיה". נס בתוך נס היה במעמד זה. לא נחש שבולע נחש אלא מטה הבולע מטה. ולא די בכך אלא שמטה אהרון אף שבלע את מטות החרטומים לא השתנה ומראהו כאשר בתחילה. דומה כי בדברים אלה מלמד אותנו התנחומא מה היתה מטרתו של מופת זה. בעומדו לפני פרעה מזכיר משה לפרעה את חלומותיו הנושנים. את הפרות הרקות שבלעו את הפרות השמנות ולא נודע כי באו אל קרבינה. את השיבולים הדקות ושדופות הקנה אשר בלעו את השיבולים הטובות ומראהן רע כאשר בתחילה. המטה הבולע את מטות החרטומים ונשאר כשהיה נועד לרענן את זכרונו של פרעה. הוא שלא ידע את יוסף יזכור עתה את החלומות שפתר.
חטאים רבים חטאו פרעה ומצרים לישראל. השיעבוד הנורא, הריגת הבנים ועוד ועוד. ואולם בשעה שעומד משה בפני פרעה מוצא משה לנכון להדגיש את החמור מכל בחטאם של המצרים, את כפיות הטובה לעם ישראל. ועל כן לאורך כל האותות מצווה האל את משה ואת המטה אשר נהפך לנחש תקח בידך. ללמד את פרעה כי עיקר העונש לא בא לו אלא משום כפיות הטובה בה נקט כלפי ישראל.
עורך דין אופיר סעדון הינו מומחה בתחום המיסוי.
