במהלך בניית המשכן נמנו בני ישראל במחצית השקל. והיה מניינם שש מאות אלף ושלושת אלפים וחמש מאות וחמישים. ומאת מחציות השקל הללו נעשו האדנים למשכן. והנה בפרשתנו, כחצי שנה לאחר מכן, נמנו ישראל פעם נוספת. ואף במניין זה היה מניינם שש מאות אלף ושלושת אלפים וחמש מאות וחמישים.
רש"י בחומש שמות שולל את האפשרות לפיה המדובר במניין אחד שהרי בשתי שנים היו. הראשון בשנה הראשונה לצאת בני ישראל ממצרים והשני בשנה השנית. לפיכך מתקשה רש"י היאך היו שני מניינים דומים? והרי אף אם לא מת איש בין המניין הראשון לשני היו שהיו בני תשע עשרה במניין הראשון שהפכו לבני עשרים במניין השני? על מנת ליישב קושי זה מחדש רש"י שמניין שנות האנשים לא נעשה מיום ליום אלא מתשרי. האנשים נמנו לפני שנתונים. הן המניין הראשון שהיה בתשרי והן המניין השני שהיה באייר נעשו בשנה אחת לשנות האנשים.
על דבריו של רש"י הקשה הרמב"ן כמה קושיות. קושייתו המרכזית נוגעת להכללתם של הלוויים במנין הראשון בעוד שהמנין השני לא כלל את הלוויים. לפיכך גם אם לא מת איש בין המנין הראשון לשני לא אמורים המניינים להיות שווים. נציין קושיה זו אינה מוכרחת הואיל ולא נאמר במניין הראשון באופן מפורש כי הלוויים נמנו בו. מכל מקום הרמב"ן מציע כי כך קרה שהיו המתים והנולדים (בקיזוז שבט לוי) שווים. ואולם דבריו אלה של הרמב"ן אף הם, כמובן, אינם נקיים מקושי. וכך הקשה הלבוש אורה על פירושו של הרמב"ן (שמות ל, טז): מה שכתב רמב"ן… דבר תימה וחלוש מאוד ואין הדעת סובלתו, ואני תמה מאוד מאיש נבון וחכם גדול כמוהו, איך ידבר כדברים האלה, דברים שבמקרה ימלאו סך כזה שווה בשווה. באמת בעיניי הוא אחת מן הנמנעים, אם לא על ידי הנס.
הנצי"ב בתחילת פירושו לספר במדבר (א, א) מציע כי מניינם הראשון של ישראל נקבע כמניין עליו תשרה השכינה. המניין השני לא נועד למנות את ישראל מחדש אלא לרענן את השורות. לאחר שנספרו 603,550 איש הופסק המניין והנותרים לא נספרו. הרב אלחנן סמט (בעיוניו לפרשת השבוע – פרשת במדבר) הקשה היאך נכנסו ישראל לארץ במניין קטן יותר ("האם מפני כן לא הלך ה' בראש עמו בעת הכניסה לארץ?"). ועוד נקשה מלשון הציווי שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. כל העדה ולא חלקה.
סיכומו של דבר רבותינו מסכימים כי מניינם של בני ישראל לא השתנה אך מתקשים בשאלה מהי משמעותו של נס חריג זה.
ייתכן ותשובה לקשיים עליהם עמדנו לעיל ניתן למצוא באופן השונה בו נערכו שני המניינים. הרמב"ן (שמות ל, יב) מסביר כי המניין הראשון לא נערך על ידי משה באופן פעיל אלא באמצעות התרומה שניתנה על ידי בני ישראל מעצמם בלבד. ואכן תמך יש לדבריו של הרמב"ן מפשוטו של מקרא. בעוד שבחומש שמות נאמר כי נשיאת ראשם של בני ישראל היתה על ידי כופר בלבד הרי שבחומש במדבר נאמר כי יש למנות את בני ישראל במספר שמות כל זכר לגולגולתם. ועוד נאמר תפקדו אותם לצבאותם.
כללו של דבר המניין בספר שמות נעשה על ידי נדבתם של בני ישראל. כל איש ישראל תרם מחצית השקל וכך נודע מספרם. המניין של ספר במדבר נעשה באופן מסודר. משה ואהרון מנו את כל איש ישראל במספר שמות יחד עם נשיאי העדה.
על רקע השוני בין אופן עריכת המפקדים בולטת הזהות בין תוצאת המניינים עוד יותר. למרות האופן השונה בו נערכו המפקדים תוצאת המפקדים היתה זהה. מהי משמעותה של זהות זו? על תשובה זו נשיב בשני רבדים.
כאמור לעיל המניין הראשון נעשה באופן וולנטארי. משה ואהרון לא כפו את התרומה על בני ישראל. הרמת התרומה היתה באחריותו האישית של כל אחד ואחד. העדרה של כפיה בהליך התרומה עשויה היתה להביא לפגיעה במניין. כך יכולים היו אנשים מבני ישראל שלא לתרום את חלקם ובכך לקלקל את המניין. המניין השני, אשר נעשה באופן מסודר, הוא אשר הבטיח כי כל ישראל נמנו. ייתכן וודאות זו היתה תכלית המניין. שאם לא כן לשם מה נמנו ישראל בלא שקרה דבר בין שני המניינים ותוך זמן קצר? מכל מקום זהות זו בין שני המניינים שבח גדול היא לעם ישראל. אף שלא היה מי שיכפה על התרומה היו כל ישראל שותפים לה. המניין השני בו נמנו כל ישראל הוכיח כי כל ישראל תרמו את חלקם ולא היה איש בבני ישראל שלא נתן את חלקו למחצית השקל. כל ישראל היו, איפוא, שותפים בבניית המשכן.
בהמשך לדבריו של רש"י לפיהם לא מת מבני ישראל אחד נראה לומר כי המניין השני שבח הוא לבורא עולם. כל מי שתרם את חלקו למחצית השקל זכה והוציא את שנתו. כל אשר נדבה ליבו אותו ותרם את מחצית השקל זכה ולא מת. והואיל וכל ישראל תרמו את חלקם לא מת איש מישראל באותה שנה.
הרב אופיר סעדון, עו"ד הינו בעל משרד עו"ד המתמחה בתחום מיסוי מקרקעין
