פרשתנו מבחינה בין ההורג במזיד שדינו מיתה לבין ההורג בשגגה שדינו גלות. אגב אורחא מלמדת אותנו הפרשה כי לקרוביו של מי שנהרג בשגגה יש רשות לגאול את דמו. כך בשעה שההורג בשגגה נמצא מחוץ לעיר המקלט אליה הוא נדרש לגלות יכול גואל הדם לפגוע בו ולההמיתו.
מדוע התירה התורה לגואל הדם להרוג את ההורג בשגגה? להורג בשגגה לא היתה כוונה להרוג. התורה מתארת דוגמא של חוטב עצים ביער אשר בתום ליבו הרג בשגגה ולמרות זאת מתירה התורה את דמו. ולא עוד אלא שנתנה התורה וסמכות לאנשים שאינם בית דין לפעול באלימות איש כלפי רעהו. זאת בניגוד לדרכה של התורה להותיר את הכוח והסמכות בידיו של בית הדין. מדוע חרגה התורה באופן כה חריג מדרכה?
במבט ראשון נראה כי המדובר בהיתר שנועד להתמודד עם רגשות הזעם הקשים המציפים את קרוביו של הנהרג. בכמה פרשיות בתורה אמרו חכמים לא דיברה תורה אלא כנגד היצר הרע. כך, למשל, התירה התורה אשת יפה תואר בשעת מלחמה. אף שברור כי תופעה זו מגונה מאד העדיפה התורה להתיר את המעשה בדוחק ותוך קביעת כללים נוקשים על פני הנוהג המקובל בתקופת המקרא לקחת נשים בקרב ללא הבחנה. באופן דומה ניתן היה להציע כי התורה איזנה בין רגשות הנקם של משפחת ההרוג לבין הרצון להציל את ההורג בשגגה. גואל הדם יכול להרוג את ההורג בשגגה וההורג יכול לברוח לעיר המקלט. באופן זה מנסה התורה לתת ביטוי לרגשות הנקם אך במקביל לעצור את מעגל הדמים.
ואולם קריאה זו אינה שלימה. פרשת גאולת הדם המקראית נזכרת בתורה פעמיים. פעם אחת בפרשתנו ופעם נוספת בפרשת שופטים. בפרשת שופטים מסבירה התורה כי ההיתר להרוג את ההורג בשגגה נובע מהתחשבות בחום הלב של גואל הדם: פֶּן-יִרְדֹּף גֹּאֵל הַדָּם אַחֲרֵי הָרֹצֵחַ, כִּי-יֵחַם לְבָבוֹ. התייחסות זו לחום ליבו של גואל הדם אינה מצויה בפרשתנו. מעבר לכך במשנה מסכת מכות נחלקו התנאים האם לגואל הדם יש רשות להרוג את ההורג בשגגה או שמצווה עליו לעשות כן. לא ניתן כמובן להתייחס לגאולת הדם המקראית כאל היתר בדיעבד אם מדובר במצווה.
מהו, איפוא, טעמה של גאולת הדם המקראית? ראשית יש להקדים ולומר כי הריגת אדם גם אם בשגגה מהווה מעשה חמור מאד בעיני התורה: לֹא-תַחֲנִיפוּ אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ, כִּי הַדָּם, הוּא יַחֲנִיף אֶת-הָאָרֶץ; וְלָאָרֶץ לֹא-יְכֻפַּר, לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ-בָּהּ, כִּי-אִם, בְּדַם שֹׁפְכוֹ. חז"ל לימדו אותנו כי ההריגה בשגגה אליה מתייחסת התורה אינה הריגה באונס אלא יש בה מימד של פשיעה. חוטב העצים לא בדק את הברזל של הגרזן ולפיכך הוא נשמט מן הגרזן. במקרים מעין אלה התורה כועסת על ההורג בשגגה למרות שלא היתה לו כוונה להרוג. על מנת לכפר על אשמתו נדרש ההורג בשגגה לגלות לעיר המקלט. דא עקא ובתקופת המקרא אין בתי סוהר ואין מי שיוודא שההורג בשגגה אכן יגלה לעיר המקלט. הידיעה שגואל הדם יכול להרוג את ההורג השגגה היא שתגרום לגואל הדם לגלות לעיר המקלט. לגאולת הדם המקראית יש, איפוא, תפקיד נוסף (מעבר למתן הביטוי לרגשות הנקם של קרובי ההרוג) לוודא כי ההורג בשגגה גולה לעיר המקלט כדי לכפר על אשמתו.
לאור תפקידה זה של גאולת הדם ניתן להציע כי במנוסתו הראשונה של ההורג בשגגה לעיר המקלט גאולת הדם הינה רשות בלבד. הואיל וההורג בשגגה מקבל עליו את דינו וגולה לעיר המקלט אין מצווה להורגו. ואולם אם ההורג בשגגה יוצא מעיר המקלט הרי שגאולת הדם הופכת להיות מצווה. הואיל וההורג בשגגה מבעט בכפרתו ומטמא את הארץ מצווה ביד גואל הדם להורגו. ייתכן והבחנה זו היא העומדת ביסוד ההבדל בין פרשת שופטים לפרשתנו פרשת מסעי. פרשת שופטים מתייחסת למנוסתו של ההורג בשגגה לעיר המקלט (פֶּן-יִרְדֹּף גֹּאֵל הַדָּם אַחֲרֵי הָרֹצֵחַ, כִּי-יֵחַם לְבָבוֹ, וְהִשִּׂיגוֹ כִּי-יִרְבֶּה הַדֶּרֶךְ, וְהִכָּהוּ נָפֶשׁ). לפיכך מנמקת פרשה זו את ההיתר של גואל הדם להרוג ההורג בשגגה בחום ליבו של גואל הדם. בשלב זה אין זו מצווה אלא רשות בלבד. פרשתנו פרשת מסעי מתייחסת להורג בשגגה שנס לעיר המקלט ולאחר מכן יצא ממנה. "וְאִם-יָצֹא יֵצֵא, הָרֹצֵחַ, אֶת-גְּבוּל עִיר מִקְלָטוֹ, אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה. וּמָצָא אֹתוֹ, גֹּאֵל הַדָּם, מִחוּץ, לִגְבוּל עִיר מִקְלָטוֹ. וְרָצַח גֹּאֵל הַדָּם, אֶת-הָרֹצֵחַ אֵין לוֹ, דָּם." פרשה זו אינה מתייחסת לחום ליבו של גואל הדם ונראה כי היא המקור לדעת התנא הסובר שמצווה ביד גואל הדם. אם גואל הדם לא ירתיע את ההורג בשגגה ואם ההורג בשגגה לא יגלה לעיר המקלט הרי שמעשה ההריגה הנורא לא יכופר.
הסבר זה לגאולת הדם תוחם את גבולותיו של מוסד זה. גאולת הדם מתאימה לחברה בה אין מערכת אכיפה מסודרת היכולה לאכוף את עונשו של ההורג בשגגה. בימינו ישנם שופטים וישנם שוטרים ולפיכך בטל הצורך בגואל דם שיאכוף את דינו של ההורג בשגגה. מכל מקום מפרשה זו למדנו על החשיבות הרבה אותה מייחסת התורה לחיי אדם ועל דרכה המיוחדת של התורה לפתור בעיות חברתיות מורכבות.
הרב אופיר סעדון, עו"ד הינו בעל משרד עו"ד המתמחה בתחום מיסוי מקרקעין
