פרשת השבוע: השיער – ראי לאישיותו של האדם / הרב אופיר סעדון, עו"ד

שערותיו של האדם עומדות במוקד שלוש פרשות בתורה: מצורע, טהרת הלוויים לעבודתם ונזיר. ואולם נראה כי ניתן למתוח קו ברור בין שלוש אלה. בעוד שאצל המצורע והלוויים הציווי הינו לגלח את שערות הראש לצורך טהרתם הרי שאצל הנזיר המצווה היא לגדל את השערות ולא לגלחם. מה מסמל גילוח השיער ומה פשר ההבדל בין הפרשות?

שערו של האדם מסמל את אישיותו של האדם ואת האופי המיוחד אותו עיצב האדם במהלך חייו. ייתכן וסמליות זו נובעת מהדואליות הקיימת בשיער. מחד, שערו של האדם הוא חלק מגופו. מאידך, בשונה מיתר אבריו הרי שבשערותיו יכול האדם לעשות כרצונו. ברצותו מאריך וברצותו מקצר.

המצורע הינו אדם שאישיותו פגומה. חז"ל הכבירו בחטאים עליהם באה הצרעת. לשון הרע, גאווה ושאר חטאים חמורים. מכל מקום אדם זה נדרש לתיקון כללי באישיותו. הציווי על גילוח שיערות ראשו מסמל את דרישת התורה מאדם זה להתחיל מחדש. לוותר על אישיותו הקודמת וליצור אישיות חדשה. ערכית יותר וטובה יותר.

הלוויים שהוכשרו לעבודתם במשכן הצטוו אף הם לגלח את שיער ראשם. אמנם, בשונה מן המצורע שחטא הלוויים לא חטאו. ואולם בגישתם אל הקודש מצווים הלוויים לוותר על אישיותם ולהיות מחוייבים לעבודת הקודש. במשכן אין מקום ליוזמות אישיות. העבודה נדרשת להיות אחידה ולפי כללים ידועים (זכרון עונשם הכבד של נדב ואביהו על היוזמה שנקטו במשכן – יוכיח). לפיכך הצטוו הלוויים לוותר על אישיותם. גילוח השיער הינו כמובן הדרך לסמל וויתור זה.

(במאמר מוסגר נציין את דבריו של אור החיים הקדוש לפיהם בעתיד לבא העבודה תחזור לבכורות. אם כך הדבר ייתכן ואופי העבודה יחזור להיות אישי.)

אצל הנזיר המגמה הפוכה. התורה מבקשת ליצור אישיות בריאה שתצמח באופן חופשי. התורה מבקשת לתת לאישיותו של הנזיר להתפתח באופן שיבטא את פנימיותו באופן מלא. באופן שיתן לצלם אלוקים שבו לפרוץ ולהתבטא בחופשיות. כך יוכל הפוטנציאל הטמון בו להתממש באופן מיטבי.

דא עקא וחופש זה עשוי להיות מסוכן. לעיתים השאיפה לחירות ולחופש עשויה להביא לאנרכיה. במקום למצות את הפוטנציאל הטמון בו ישקע האדם ביצריו ובתאוותיו. במקום להביא את צלם אלוקים שבו לידי ביטוי יושפע האדם מן הרוחות הנושבות.

על מנת לסייע לאדם למצת את הפוטנציאל הגלום בו תוך נטרול ההשפעות הנובעות מיצריו ומן הרוחות הרעות הנושבות סביבו מצווה התורה שני ציוויים נוספים: שלא לשתות יין ושלא להיטמא למתים. שתיית היין ובעיקר ההשתכרות הנלוות לשתיית הין מסמלים את הכניעה ליצרים ולתאוות. הטומאה למת מסמלת את הרוחות הרעות הנושבות בחברה. האיסור לשתות יין והאיסור להיטמא למתים נועדו, איפוא, לסייע לאדם לתת ביטוי לצלם אלוהים שבו ולא ליצריו או לרוחות הרעות הנושבות סביבו.

כללו של דבר התורה מלמדת אותנו כי השאיפה לחירות צריכה להיות מלווה בסייגים. כדי שנוכל לתת ביטוי לאישיות המיוחדת שלנו באופן חופשי אנו נדרשים להבחין בין חירות הנפש לבין תאוות הגוף. בין רדיפה אחרי רוחות אחרות הנושבות לידינו לבין שמיעת הקול הפנימי.

האדם הינו כמו שתיל רך. כדי שיגדל ויעלה מעלה מעלה ניתן לקשור אותו היטב או להרחיק ממנו רוחות רעות ואז יעלה לבדו מעלה מעלה. הפוטנציאל הטמון בו יבא לידי ביטוי מאליו.

הרב אופיר סעדון, עו"ד