אחדות התורה

וַיַּ֥עַשׂ אֶת־הַמְּנֹרָ֖ה זָהָ֣ב טָה֑וֹר מִקְשָׁ֞ה עָשָׂ֤ה אֶת־הַמְּנֹרָה֙ יְרֵכָ֣הּ וְקָנָ֔הּ גְּבִיעֶ֛יהָ כַּפְתֹּרֶ֥יהָ וּפְרָחֶ֖יהָ מִמֶּ֥נָּה הָיֽוּ: וְשִׁשָּׁ֣ה קָנִ֔ים יֹצְאִ֖ים מִצִּדֶּ֑יהָ שְׁלֹשָׁ֣ה׀ קְנֵ֣י מְנֹרָ֗ה מִצִּדָּהּ֙ הָֽאֶחָ֔ד וּשְׁלֹשָׁה֙ קְנֵ֣י מְנֹרָ֔ה מִצִּדָּ֖הּ הַשֵּׁנִֽי:

עשיית המנורה היתה כרוכה בקושי מיוחד: "מקשה עשה את המנרה". ומהי המקשה? "שלא יעשנה חוליות, ולא יעשה קניה ונרותיה איברים איברים, ואחר כך ידביקם כדרך הצורפין, שקורין שולדי"ר בלעז [להלחים] אלא כולה באה מחתיכה אחת (רש"י)". בניגוד למרבית הכלים אשר ביחס אליהם ניתן התיאור הסופי של הכלי בלבד הרי שביחס למנורה התורה הקפידה גם על האופן בו היא אמורה להיעשות.

חז"ל מלמדים אותנו שאופן זה של הכנת המנורה היה קשה מאד למשה. הקושי היה כה גדול עד שנדרש היה משה לנס כדי לעשות את המנורה: "לפי שהיה משה מתקשה בה אמר לו הקב"ה השלך את הכיכר לאור והיא נעשית מאליה".

וויתור זה על העשיה האנושית לטובת התערבות אלוהית מעצים, כמובן, את השאלה מהי חשיבותה של הכנת המנורה בדרך של "מקשה"? דומה כי על מנת להשיב על שאלה זו נדרש לצלול עמוק לתוך עולם הסמלים והמטאפורות של המשכן.

מעיון במדרשי חז"ל עולה כי המנורה סימלה את חכמת התורה. כך למשל מלמד אותנו רבי יצחק במסכת בבא בתרא: הרוצה שיחכים – ידרים, ושיעשיר – יצפין, וסימניך: שלחן בצפון ומנורה בדרום". השולחן, סמל העושר היה בצפון המשכן. המנורה סמל החכמה היתה בדרום המשכן.

והנה בלימוד התורה מתעורר קושי רב הנובע מן הסתירות הקיימות, לכאורה, בין הכתובים. פעמים רבות נראים הכתובים כסותרים זה את זה. תופעה זו בולטת עוד יותר ביחס שבין התורה שבכתב לבין התורה שבעל פה. במקרים רבים מאד דורשת התורה שבעל פה את הכתוב באופן העוקר את פשוטו של מקרא. דוגמא מפורסמת מאד בהקשר זה הינה דרשת "עין תחת עין – ממון". מפשוטו של מקרא עולה כי החובל בחבירו נענש בגופו (וכך גם ביאר הרמב"ם במורה הנבוכים). ואולם חז"ל דרשו את הפסוק ואמרו שהחובל אינו נענש בגופו אלא משלם ממון.

על ריבוי סתירות אלה עמד הגאון מווילנה שכתב שהתורה שבעל פה מהפכת את האמור בתורה כחומר חותם. פירוש כשם שבחותמת נראה הכתוב הפוך ("כתב ראי") כך התורה שבעל פה הופכת את הכתוב בתורה שבכתב.

סתירות אלה מעוררות, לכאורה, את הרושם כאילו התורה נכתבה על ידי גורמים שונים. ואולם מובן שאין הדבר כן. ומי שפרץ את הדרך בדבר זה והסביר ברוב חכמתו כי הדברים נאמרו על ידי ה' למרות שהם נראים כאילו נכתבו על ידי כמה כותבים שונים הוא הרב מרדכי ברויאר ז"ל. מפאת חשיבות דבריו ומפאת יופי לשונו נראה להביא דבריו ככתבם:

"והיינו מבינים, שגם המקראות המכחישים זה את זה בתורה לא היו יכולים להיאמר על ידי אדם אחד. ומכאן, שנותן התורה גילה לנו בהם דרכים סותרות של הנהגתו המצטרפות להנהגה אחת רק בסוד אחדות ה'. וההבדל שבין ההנהגות האלה דומה להבדל שבין רחמים לדין – שכבר מקובלים אנחנו, שאין רחמים בדין – ואף על פי כן האל האחד יכול לשתף רחמים לדין."

הסתירות שבתורה נובעות מהמסרים המורכבים אותם מבקש בורא עולם ללמדנו. כך, למשל, הקב"ה מנהיג את עולמו גם במידת הדין וגם במידת הרחמים. הואיל ומקצת הפסוקים מתארים את מידת דינו של הקב"ה ומקצת הפסוקים מתארים את מידת רחמיו הרי שתיאורים אלה נראים כסותרים זה את זה.

כך ביחס שבין פסוקי התורה וכך ביחס שבין תורה שבעל פה לתורה שבכתב. תורות אלה מייצגות אידיאות שונות ולפיכך נראה הדבר כאילו קיימת סתירה ביניהן. התורה שבכתב מייצגת אידאה של שלימות נוקבת ובלתי מתפשרת ואילו התורה שבעל פה הינה תורת חיים אנושית המתאימה לבני אדם. מתח זה מוביל כאמור לסתירות רבות ואולם אין בו כדי לפגוע באחדותה של התורה.

ריבוי פנים זה בעולמה של תורה נרמז בדרך בנייתה של המנורה. המנורה, המסמלת את חכמת התורה, נבנתה מקשה אחת. לא חיבור של חלקים אלא עשייה מחלק אחד. דרך זו של עשיית המנורה מסמלת את אחדותה של התורה. את מקורה האחדותי של התורה בדמות בורא עולם.

ועוד רמז יש במנורה. המנורה בנויה כקנה מרכזי אחד ממנו יוצאים שישה קנים. הקנה המרכזי מסמל את התורה שכתב. ששת הקנים היוצאים מן המנורה מסמלים את ששת סדרי המשנה – הלא הם התורה שבעל פה. גביעיה כפתוריה ופרחיה הם חידושי התורה שהתחדשו לאורך הדורות. וכל אלה כולם נמסרו מרועה אחד.

הרב אופיר סעדון, עו"ד