פרשת השבוע: יתרו / הרב אופיר סעדון, עו"ד

פרשת יתרו

על חוק ומוסר

פרשת השבוע פותחת בסיפור על משה היושב על כס המשפט ושופט לבדו את בני ישראל. יתרו, חותן משה, בא מן המדבר לבקר את משה ומתפלא מדוע משה שופט את העם לבדו. לאור הקושי הכרוך בכך ועל מנת להקל על משה מציע יתרו למשה למנות שופטים שישפטו לצידו. את הדבר הקטן ישפטו הם ואת הדבר הגדול יביאו אל משה. משה שומע לעצת יתרו וממנה שופטים רבים. שרי אלפים, שרי מאות, שרי חמישים ושרי עשרות.

עצתו של יתרו נדמית כעצה טובה המובנת מאליה. עד כדי כך מובנת היא מאליה שמשה אינו שואל את הקב"ה האם לקבלה ומחליט על כך לבדו. ואולם אם עצה זו כה מובנת מאליה מדוע לא פעל משה באופן זה בעצמו? מדוע צריך היה משה לחכות עד שיתרו יציע את הצעתו?

המשפט המקובל והמשפט הקונטיננטלי

על מנת להשיב על שאלה זו נעמוד תחילה על היחס בין שתי שיטות משפט: המשפט המקובל והמשפט הקונטיננטלי. במשפט המקובל, אשר התפתח באנגליה בתחילת האלף הקודם, שפטו בתי המשפט באנגליה לפי עקרונות הצדק והיושר ללא חוקים כתובים. לכל שופט היתה גמישות מלאה לשפוט על פי תחושת הצדק שלו. עם הזמן הצטברו פסקי דין רבים אשר שימשו כתקדימים. שופטים יכלו לשפוט לפי פסקי דין אלה או, אם חשבו שיש מקום לאבחן בין הלכות אלה לבין המציאות שנדונה בפניהם, עשו זאת וכתבו פסקי דין חדשים. משפט זה כונה "המשפט המקובל".

דא עקא ומשפט "צודק" זה הפך ברבות הימים לנטל. הצדק של השופט האחד שונה היה מהצדק של השופט האחר. מעבר לכך, היעדר חקיקה מסודרת גרם לחוסר וודאות בהתנהלותם של בני האדם. לפיכך ובשם עקרון "החוקיות" העדיפו מדינות רבות לקבוע חוקים לפיהם על השופטים לפסוק (המשפט הקונטיננטלי). ואף במדינות המשפט המקובל חוקקו חוקים רבים ולא הסתפקו במערכת פסקי הדין. חוקים אלה העניקו יציבות למערכת המשפטית וסייעו לאזרחים לכלכל את צעדיהם בהתאם.

החקיקה אמנם הביאה עמה וודאות וסדר אך היה זה, לעיתים, על חשבון הצדק. דוגמא מפורסמת לחוסר צדק אשר התעורר במקרה של יישום הוראות החוק על ידי בית המשפט היתה בפסק דין קניג (ד"נ 40/80). גברת כהן שבעה מרורים מבעלה שהתעלל בגופה ובנפשה. לאחר שנים רבות של סבל התייאשה מחייה והחליטה לשים להם קץ. טרם שלחה יד בנפשה כתבה על כמה פתקים כי היא מצווה שבעלה המתעלל לא יירש אותה.

אחרי מותה העגום סרב בעלה להשלים עם צוואתה. בבית המשפט טען הוא כי לאור חוק הירושה צוואתה בטלה, הואיל ובסערת נפשה שכחה האישה לחתום על צוואתה. לפיכך זכאי הוא לרשת את רכושה. רוב שופטי בית המשפט העליון חרקו שיניהם אך מצוות החוק חזקה היתה עליהם ואת הירושה העניקו בלית ברירה לחוטא שנשכר.

מתח זה בין פסיקה גמישה הנעשית בהתאם לעקרונות הצדק והיושר (כפי הנהוג במשפט המקובל) לבין פסיקה המבוססת על חקיקה (כפי שנהוג במשפט הקונטיננטלי) הוא שעמד בין משה ליתרו. משה מסביר כי השיפוט שלו את העם נעשה בדרכו של המשפט המקובל: "כי יהיה להם דבר בא אלי ושפטתי בין איש ובין רעהו (ועל ידי כך) והודעתי את חוקי האלוהים ואת תורותיו". החוק לא ייקבע במנותק מן המציאות אלא ייגזר מהיכלי המשפט כתקדים מחייב. בכל מקרה ומקרה ישפוט משה על פי הצדק והיושר האלוהי ושיפוט זה יהפוך למערכת חוקים גמישה בעם ישראל. יתרו משיב למשה כי שיטה זו, אף שצדק רב יש בה, אינה מעשית כלל וכלל: וַיֹּ֛אמֶר חֹתֵ֥ן מֹשֶׁ֖ה אֵלָ֑יו לֹא־טוֹב֙ הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֥ר אַתָּ֖ה עֹשֶֽׂה: נָבֹ֣ל תִּבֹּ֔ל גַּם־אַתָּ֕ה גַּם־הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֣ר עִמָּ֑ךְ. לפיכך מציע יתרו למשה לעבור למשפט המבוסס על חוקים: "וְהִזְהַרְתָּ֣ה אֶתְהֶ֔ם אֶת־הַחֻקִּ֖ים וְאֶת־הַתּוֹרֹ֑ת וְהוֹדַעְתָּ֣ לָהֶ֗ם אֶת־הַדֶּ֙רֶךְ֙ יֵ֣לְכוּ בָ֔הּ וְאֶת־הַֽמַּעֲשֶׂ֖ה אֲשֶׁ֥ר יַעֲשֽׂוּן:".

מהפכה זו מאפשרת, כמובן, גם את מינוי השופטים בהתאם לעצת יתרו. שיפוט לפי הצדק והיושר יכול להיעשות על ידי משה בלבד, אשר הוא בלבד יודע את דבר ה'. לעומת זאת, שיפוט לפי חוק מאפשר מינוי שופטים והקלה מן העומס על כתפי משה. ואכן לאחר לימוד החוקים מציע יתרו למשה למנות את השופטים.

האם קיבל משה את עצתו של יתרו?

יתרו הציע למשה שהשופטים ישפטו את הדבר הקטן ואת הדבר הגדול יביאו אל משה. ואולם משה רבינו לא עשה כן. "וְשָׁפְט֥וּ אֶת־הָעָ֖ם בְּכָל־עֵ֑ת אֶת הַדָּבָ֤ר הַקָּשֶׁה֙ יְבִיא֣וּן אֶל־מֹשֶׁ֔ה וְכָל־הַדָּבָ֥ר הַקָּטֹ֖ן יִשְׁפּוּט֥וּ הֵֽם:". משה שפט לא את הדבר הגדול אלא את הדבר הקשה.

מה פשרו של ההבדל בין גדול וקשה? על מנת להשיב על כך נחזור לפסק דין קניג אותו הזכרנו לעיל. כזכור, רוב השופטים פסקו כי הדין עם הבעל, אף שהצדק והיושר זעקו כנגד הפסיקה. מי ששמעו זעקה אילמת זו היו כבוד השופטים ברק ואלון אשר סרבו לפסוק לפי החוק והעדיפו במקרה זה את התוצאה המשפטית הקשה אך המוסרית – לכבד את רצון המנוחה. בפסיקה זו לימדו אותנו שני ענקי משפט אלה כי המחויבות לחוק אינה מחליפה את המחויבות למוסר ולצדק. על בסיס קריאתו המוסרית של אליהו הנביא לאחאב: "הרצחת וגם ירשת?" החליטו כבוד השופטים ברק ואלון למנוע את הירושה מן הבעל שהביא למותה של אשתו.

פרופ' נילי כהן, במאמרה "טרגדיה משפחתית, טרגדיה משפטית" מסכמת את המחלוקת בין שופטי העליון כך: "עמדה פורמלית זו (של דעת הרוב) העניקה קדימות לחוק, לדרישת הצורה הקבועה בו ולעקרון הוודאות. דעת המיעוט המשכנעת, שהכירה בפתקה כצוואה, הגמישה את הדרישות הפורמליות שהחוק קובע לגבי צוואה, והעניקה עליונות לכוונת המצווה ולתחושת המוסר."

דומה, כי הוראתם של כבוד השופטים ברק ואלון יכולה להיות ביטוי נהדר להצעה "וכל הדבר הקשה יביאון אל משה". משה המלמד את עם ישראל את חוקי האלוקים מכיר במגבלותיו של החוק ויודע כי במקצת המקרים יישום הוראות החוק יביא לתוצאה שאינה צודקת. לפיכך מותיר הוא (בידיו בלבד) את האפשרות להגמיש את הוראות החוק על מנת ליישם את ערכי הצדק.

נשיב עתה על שאלתנו לעיל האם קיבל משה את עצת יתרו? כן, אבל לא לגמרי. המטוטלת נעה אמנם לטובת החוק אך הצדק נשמר. משה רבינו והשופטים הבאים אחריו יכולים וצריכים לשפוט לא רק לפי החוק אלא גם לפי הצדק.

הרב אופיר סעדון, עו"ד