אחת האפיזודות המפורסמות ביותר בגמרא הינה מחלוקתם של רבי יהושע ורבי אליעזר אודות תנורו של עכנאי. רבי אליעזר מביא ראיות ניסיות לדבריו ורבי יהושע דוחה את כולן. לבסוף יוצאת בת קול משמים ואומרת שהלכה כרבי אליעזר ורבי יהושע דוחה את בת הקול. קריאתו של רבי יהושע: "לא בשמים היא" מהדהדת בכל בית מדרש ומנחה אותנו הלומדים לעמול בכוחות עצמנו. והנה התורה מספרת לנו על בנות צלפחד השואלות את משה מה דינה של בת במקום שאין בנים. ומשה – תחת לעמול בכוחו האנושי מעלה את משפטן לפני ה': וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי ה. מדוע שואל משה בה' ולא מנסה להשיב להן בכוחות עצמו? שאלה זו נשאלת כמובן לא רק ביחס לפרשת בנות צלופחד. גם כאשר נדרש משה לידע מה לעשות עם מקושש העצים בשבת ועם מברך ה' שאל משה את הקב"ה מה דינם. לבסוף כאשר שאלו את משה האנשים הטמאים היאך יוכלו לחגוג את חג הפסח שאל משה את הקב"ה ולא פסק בכוחות עצמו.
התשובה לשאלה זו רמוזה בהמשך הסיפור על תנורו של עכנאי.
שני שלבים יש בהתפתחותה של התורה. בשלב הראשון נמסרת היא מריבונו של עולם בדמות תורה שבכתב. התורה שבכתב היא הבסיס ממנו יוצאים, היא העוגן עליו נשענים. רבי יהושע אינו חולק אודות תורה זו שניתנה מסיני ואף הוא מסכים כי התורה שבכתב אין בה מדרס כף רגל לבן אנוש. רבי יהושע דן בתורה שבעל פה אשר על פיה נחתכת ההלכה. זוהי התורה המהווה את הממשק בין אלוהים ואדם ועל כן בה נדרש החותם האנושי.
התורה שבכתב הינה מקור התורה שבעל פה. התורה שבעל פה מסבירה ומרחיבה את התורה שבכתב. לא ניתן לעסוק בתורה שבעל פה טרם נתינת התורה שבכתב. משה רבנו לא יכול היה לדון מדעתו אודות השאלות ההלכתיות שנשאל. טרם שאל משה את הקב"ה לא ירדה התורה לעולם ועל כן לא התחיל תפקידה של התורה שבעל פה.
על דרך זו של התפתחות התורה ניתן ללמוד מפרשת ההמשך של פרשת בנות צלופחד. בסוף ספר במדבר באים זקני מטה יוסף ומעוררים קושי בירושת הבנות. בת יורשת נחלה המתחתנת עם בן שבט אחר מסבה במותה את נחלתה ממטה למטה. בפעם הזאת לא נאמר שהלך משה לשאול את ה' כפי שנאמר בשעה ששאלו אותו בנות צלפחד האם בת יורשת נחלה: וַיַּקְרֵ֥ב מֹשֶׁ֛ה אֶת־מִשְׁפָּטָ֖ן לִפְנֵ֥י יְקֹוָֽק: (במדבר כז, ה) ונראה כי משה הכריע בשאלה זו בעצמו: וַיְצַ֤ו מֹשֶׁה֙ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל עַל־פִּ֥י יְקֹוָ֖ק לֵאמֹ֑ר כֵּ֛ן מַטֵּ֥ה בְנֵֽי־יוֹסֵ֖ף דֹּבְרִֽים: זֶ֣ה הַדָּבָ֞ר אֲשֶׁר־צִוָּ֣ה יְקֹוָ֗ק לִבְנ֤וֹת צְלָפְחָד֙ לֵאמֹ֔ר לַטּ֥וֹב בְּעֵינֵיהֶ֖ם תִּהְיֶ֣ינָה לְנָשִׁ֑ים אַ֗ךְ לְמִשְׁפַּ֛חַת מַטֵּ֥ה אֲבִיהֶ֖ם תִּהְיֶ֥ינָה לְנָשִֽׁים: (במדבר לו, ה-ו)
משה איפוא נוהג בהתאם לכלל עליו עמדנו לעיל. בשלב ראשון מקבל הוא את התורה מאת בורא עולם. בשלב השני מפרש הוא את התורה בעצמו.
לצד עצם הסמכות לדרוש בתורה ראוי לשאול היאך דרש משה את שדרש. האם היה הדבר מסברה בלבד או שמא מצא משה מקור לדבריו. על מנת להשיב על שאלה זו נבחן את דברי בנות צלפחד ואת תשובת ה' למשה. בנות צלפחד מבקשות ממשה: תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ. האחוזה אותה מבקשות בנות צלופחד לא תהיה ירושה עצמאית. ירושה זו תהיה בתוך אחי אביהן. משל רשומה הערת אזהרה לטובת משפחתן על האחוזה. ואף הקב"ה המשיב למשה מקבל את דבריהן: כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם. האחוזה אותה יקבלו בנות צלופחד תהיה משועבדת למשפחה הרחבה.
הואיל ובנות צלופחד הצהירו על רצונן לקבל אחוזה בתוך אחי אביהן והואיל והקב"ה העניק להן את הנחלה בכפוף למגבלה זו פסק משה כי בנות צלפחד חייבות להינשא לבני שבטן. רק בדרך זו יתקיים התנאי לפיו בנות צלופחד יקבלן את הנחלה בתוך אחי אביהן.
הרב אופיר סעדון, עו"ד הינו בעל משרד עו"ד המתמחה בתחום מיסוי מקרקעין
