פרשת השבוע: כי תשא / הרב אופיר סעדון, עו"ד

פרשת כי תשא

בפרשתנו מספרת התורה על אחד משני החטאים הקשים של עם ישראל במדבר – חטא העגל. בשעה שעלה משה למרום להביא את התורה התקשו בני ישראל להחזיק מעמד ובנו להם עגל מסכה. תגובתו של הקב"ה לחטא זה היתה קשה מאד. בתחילה רצה הקב"ה להשמיד את עם ישראל ורק בזכות תפילתו של משה זכה עם ישראל לסליחה.

מצב דברים זה זו בו עם ישראל חשוף לסכנה כה גדולה הינו כמובן לא רצוי. לפיכך מובאות בפסוקים שתי הצעות היאך לוודא כי גם אם יחטא עם ישראל לא תהיה התגובה חריפה כל כך:

הצעת הקב"ה – ריחוק מעם ישראל. הקב"ה לא ישכין את שכינתו וכך הכעס במקרה של חטא לא יהיה כל כך חמור:

וְשָׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָ מַלְאָךְ וְגֵרַשְׁתִּי אֶת הַכְּנַעֲנִי הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי: אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ כִּי לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אַתָּה פֶּן אֲכֶלְךָ בַּדָּרֶךְ:

הצעת משה – התקרבות לעם ישראל. משה מבקש מהקב"ה שישכין את שכינתו כמה שיותר קרוב כדי שיסלח לנו:

וַיֹּאמֶר אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנָי יֵלֶךְ נָא אֲדֹנָי בְּקִרְבֵּנוּ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנֵנוּ וּלְחַטָּאתֵנוּ וּנְחַלְתָּנוּ:

גם הקב"ה וגם משה יוצאים מתוך נקודת הנחה שעם ישראל הינו עם קשה עורף. אך בעוד שהקב"ה מתייחס לקשיות העורף כאל סיבה להעניש את העם ועל כן מגיע למסקנה כי עדיף הריחוק מן העם משה מתייחס לקשיות העורף כאל סיבה לסליחה ועל כן מגיע למסקנה כי עקיפה הקירבה אל העם.

קושי דומה עולה גם בהתייחס לדור המבול.

בסוף פרשת בראשית מבקש הקב"ה להשמיד את העולם בגלל היצר הרע של בני האדם:

וַיַּרְא יְקֹוָק כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם: וַיִּנָּחֶם יְקֹוָק כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ: וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם:

לאחר המבול כורת ה' ברית עם העולם שלא להשמיד את בני האדם. ומהי הסיבה לכריתת ברית זו? יצרו הרע של האדם!

וַיָּרַח יְקֹוָק אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי:

הכיצד אותו היצר מוביל גם להשמת העולם וגם לכריתת הברית? באופן דומה לאמור בפרשת כי תשא גם כאן התורה בוחרת באותם מילים כדי לנמק תוצאה והיפוכה.

יש לציין כי הדמיון בין שתי שאלות אלה אינו חיצוני בלבד. בשני המקרים ישנה התייחסות לאופיו הרע של האדם (יצר הרע וקשיות עורף) וכן לתוצאות של אופי זה (השמדת האנושות והשמדת עם ישראל).

התשובה לשתי שאלות אלה נובעת מן ההשגחה השונה בה משגיח ה' על עולמו בכל אחד מן המקרים.

בריאת העולם נעשית על ידי הקב"ה תחת שתי מידות שונות: מידה של דין ומידה של רחמים. וכך אומר רש"י על הפסוק הראשון בתורה:

בראשית ברא אלהים – ולא אמר ברא ה', שבתחלה עלה במחשבה לבראתו במדת הדין, ראה שאין העולם מתקיים, הקדים מדת רחמים ושתפה למדת הדין, היינו דכתיב ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים:

הקב"ה מנהיג את עולמו בשתי מידות אלה יחדיו. עיתים מנהיג עולמו בדין עיתים מנהיג ה' את עולמו ברחמים ועיתים משלב האל בין שתי המידות גם יחד.

כאשר האל מנהיג את עולמו במידת הדין אזי ליצר הרע, לקשיות העורף, יש תפקיד שלילי. אם לאדם יש יצר הרע אזי סביר שיחטא. אם בני ישראל הם עם קשה עורף אזי סטטיסטית הם יחטאו. לכן הם ראויים לעונש. מאידך, כאשר האל מנהיג את עולמו במידת הרחמים אזי ליצר הרע יש תפקיד חיובי. האדם אינו חוטא מתוך רצון לחטוא אלא מתוך אילוץ. יש לו נסיבות מקלות.

כך לעניין העונש וכך לעניין קרבת האל לעם ישראל. כאשר עם ישראל מונהג בדין אזי טוב לו שיהא הדיין רחוק ממנו. שהרי חמור הדבר מאד שיהא האדם חוטא אל מול פני השכינה. מאידך, מידת הרחמים מבקשת קירבה. כאשר האל קרוב לאדם מביט הוא לא רק אל מעשיו אלא גם לקושי עימו התמודד האדם. מדוע חטא האדם. האם חטא האדם מתוך שרירות לב או שמא יצרו קשה ואין הוא יכול להתגבר עליו.

יתר על כן קירבה לאדם מסייעת למידת הרחמים לרחם על האדם. האל בדומה לבריותיו מרחם על האדם יותר כאשר הוא קרוב אליו. כשם שסבל אנושי אותו אדם רואה באופן ישיר פותח את ליבו יותר מאשר סבל של אנשים רחוקים כך מידת הרחמים פועלת כאשר האל קרוב לבריותיו. בבחינת: "עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה (ולכן) אֲחַלְּצֵהוּ וַאֲכַבְּדֵהוּ"

בשני המקומות, הן בחטא העגל והן בדור המבול, ניתן לראות כי הקב"ה שינה את מדתו ממידת הדין למידת הרחמים.

בחטא העגל בין הצעת ה' (כי לא אעלה בקרבך) לבין הצעת משה (ילך נא ה' בקרבנו) מופיעות שלוש עשרה מדות הרחמים של ה'. הווה אומר בתחילה נוהג ה' בדין ובסוף, לאחר שקורא משה בשלוש עשרה מידות הרחמים של ה' עובר ה' מכיסא דין לכסא רחמים.

כיוצא בזה בדור המבול. בתחילה ישב ה' על כסא דין. לאחר מכן עבר האל לישב על כסא רחמים. ודבר זה מפורש בדבריו של רש"י:

וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֵת כָּל הַחַיָּה וְאֶת כָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה וַיַּעֲבֵר אֱלֹהִים רוּחַ עַל הָאָרֶץ וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם:

ויזכור אלהים – זה השם מדת הדין הוא, ונהפכה למדת רחמים על ידי תפלת הצדיקים, ורשעתן של רשעים הופכת מדת רחמים למדת הדין, שנאמר וירא ה' כי רבה רעת האדם וגו' ויאמר ה' אמחה, והוא שם מדת רחמים:

הרב אופיר סעדון, עו"ד