פרשת השבוע: פקודי / הרב אופיר סעדון, עו"ד

ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם

בפרשת פקודי מתארת התורה את מניינם של ישראל מבן עשרים שנה ומעלה. כל אחד מבני ישראל נתן מחצית השקל ולאחר מניין השקלים התברר כי מניינם של ישראל הוא 603,550 איש:

וְכֶסֶף פְּקוּדֵי הָעֵדָה מְאַת כִּכָּר וְאֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ: בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ לְכֹל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים:

כחצי שנה לאחר מכן מתארת התורה מנין נוסף בתחילת ספר במדבר.

אֵלֶּה פְּקוּדֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְבֵית אֲבֹתָם כָּל פְּקוּדֵי הַמַּחֲנֹת לְצִבְאֹתָם שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים: (במדבר ב, לב)

והנה על אף שעברה כחצי שנה בין שני המניינים היה מניינם של בני ישראל גם במניין זה 603,550 איש. דמיון זה קשה היה לפרשני המקרא. ראשית, התקשו הפרשנים היאך לא נוספו אנשים נוספים שהיו בני תשע עשרה במניין הראשון ועתה היו בני עשרים. ושנית, היאך לא מתו אנשים מזמן המניין הראשון ועד המניין השני. וקשה, כמובן, להניח שמניין הנולדים היה זהה בדיוק למניין המתים.

בהתייחס לשאלה הראשונה כתב רש"י שהמניין היה מניין של "שנתונים". מבן עשרים שנה ומעלה אין פירושו מבן עשרים מיום ליום אלא כל מי שהיה בן עשרים בא' בתשרי. והואיל ושני המניינים היו בשנה אחת לא נוספו אנשים נוספים למניין השני.

ומה בהתייחס לשאלה השניה? היאך לא מתו אנשים בין שני המניינים? על כך לא השיב רש"י במפורש ונראה מדבריו כי היה הדבר בגדר נס. ובזכות מה זכו בני ישראל לנס זה שלא מת מהם אחד?

ועוד שאלה אחת באמתחתנו. לשם מה נועד המניין שנעשה בספר במדבר. והלא מניין זה נעשה בסמוך מאד למניין שבפרשתנו.

אופן עריכת המניין

ייתכן ותשובה לקשיים עליהם עמדנו לעיל ניתן למצוא באופן עריכת המניין. הרמב"ן בפירושו לתורה מסביר כי המניין הראשון לא נערך על ידי משה באופן פעיל אלא באמצעות התרומה שניתנה על ידי בני ישראל מעצמם בלבד:

"והנראה אלי, כי לא הצריך אותו עתה לבא באהליהם ולמנותם כאשר יעשה בחומש הפקודים רק שיעשה כאשר יאמרו רבותינו בשקלי הקרבנות, צוה עליהם שכל היודע בעצמו שהוא מבן עשרים שנה ומעלה יתן הסך הזה, והם הביאו אליו הכופר נדבה עם כל שאר הנדבה בבקר בבקר… ולכן לא הוצרך עתה לאהרן ונשיאים שיהיו עמו."

משה רבינו ציווה את בני ישראל שיתנו את התרומה על מנת שניתן יהיה למנותם. בני ישראל הרימו את התרומה ועל ידי היקף התרומה נודע מניינם. לפיכך לא נצטווה משה שיהיו אהרון והנשיאים עימו.

פירושו זה של הרמב"ן עולה מפשוטו של מקרא. השוואה בין הציווי על המניין ואופן עריכתו בפרשת כי תישא לציווי על המניין ואופן עריכתו בפרשת במדבר מלמדת על קיומו של פער משמעותי באופן עריכת המניינים. בעוד שהמניין שבפרשתנו נעשה באמצעות מניית שקלי הכסף הרי שבספר במדבר נאמר כי המניין נעשה באמצעות מפקד מסודר של העדה: וְאֵת כָּל הָעֵדָה הִקְהִילוּ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי וַיִּתְיַלְדוּ עַל מִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְגֻלְגְּלֹתָם: כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה וַיִּפְקְדֵם בְּמִדְבַּר סִינָי:

המניין בפרשתנו לא נערך על ידי משה. משה לא התבקש לפקוד את העם. משה ציווה את העם שיתרמו למשכן מחצית השקל וכך נודע מניינם של ישראל. העם לא נמנה על ידי משה כלל ועיקר. מאידך בפרשת במדבר הקב"ה מצווה את משה שיפקוד את בני ישראל. המפקד צריך להיעשות על ידי משה ואהרון ועל ידי ראשי המטות: וְאִתְּכֶם יִהְיוּ אִישׁ אִישׁ לַמַּטֶּה אִישׁ רֹאשׁ לְבֵית אֲבֹתָיו הוּא: במניין עצמו חוזרת המילה לפקודיהם עשרות פעמים. דבר המלמד על קיומו של מפקד מסודר.

משמעות הדמיון

על רקע השוני בין אופן עריכת המפקדים בולטת הזהות בין תוצאת המניינים עוד יותר. למרות האופן השונה בו נערכו המפקדים תוצאת המפקדים היתה זהה. מהי משמעותה של זהות זו? על תשובה זו נשיב בשני רבדים.

הרובד הראשון – כאמור לעיל המניין הראשון נעשה באופן וולנטארי. משה ואהרון לא כפו את התרומה על בני ישראל. הרמת התרומה היתה באחריותו האישית של כל אחד ואחד. העדרה של כפיה בהליך התרומה עשויה היתה להביא לפגיעה במניין. כך יכולים היו אנשים מבני ישראל שלא לתרום את חלקם ובכך לקלקל את המניין. המניין השני, אשר נעשה באופן מסודר, הוא אשר הבטיח כי כל ישראל נמנו. ייתכן וודאות זו היתה תכלית המניין. שאם לא כן לשם מה נמנו ישראל בלא שקרה דבר בין שני המניינים ותוך זמן קצר? מכל מקום זהות זו בין שני המניינים שבח גדול היא לעם ישראל. אף שלא היה מי שיכפה על התרומה היו כל ישראל שותפים לה. המניין השני בו נמנו כל ישראל הוכיח כי כל ישראל תרמו את חלקם ולא היה איש בבני ישראל שלא נתן את חלקו למחצית השקל. כל ישראל היו, איפוא, שותפים בבניית המשכן.

הרובד השני – המניין השני שבח הוא לבורא עולם. כל מי שתרם את חלקו למחצית השקל זכה והוציא את שנתו. כל אשר נדבה ליבו אותו ותרם את מחצית השקל זכה ולא מת. והואיל וכל ישראל תרמו את חלקם לא מת איש מישראל באותה שנה.

ואם כנים דברינו הרי שזוהי משמעותו העמוקה של הפסוק שנאמר בפרשת כי תשא על מפקדם הראשון של בני ישראל: כִּ֣י תִשָּׂ֞א אֶת־רֹ֥אשׁ בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֘ לִפְקֻדֵיהֶם֒ וְנָ֨תְנ֜וּ אִ֣ישׁ כֹּ֧פֶר נַפְשׁ֛וֹ לַיקֹוָ֖ק בִּפְקֹ֣ד אֹתָ֑ם וְלֹא־יִהְיֶ֥ה בָהֶ֛ם נֶ֖גֶף בִּפְקֹ֥ד אֹתָֽם: כל מי שיהיה שותף למניין הראשון יזכה ולא יהיה בו נגף. כל מי שיזכה להשתתף בבניית המשכן יחיה ולא ימות.

הרב אופיר סעדון, עו"ד