פרשת השבוע: פרקי אבות – פרק א' / הרב אופיר סעדון, עו"ד

פרקי אבות

"משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה:"

משנה זו מתארת את החוליות השונות דרכן עברה התורה. השאלה הנשאלת היא האם לימוד התורה וממילא גם העברת התורה בכל החוליות היתה שווה או שמא לכל חוליה למדה תורה באופן שונה. נמקד את דברינו בשתי החוליות האחרונות – הנביאים ואנשי כנסת הגדולה. הנביאים הלא הם גיבורי התנ"ך (ירמיהו, ישעיהו, יחזקאל ועוד) ואנשי כנסת הגדולה הם החכמים שהעבירו את התורה שבעל פה המוכרת לנו.

מדברי הרמב"ם נראה כי אופן לימוד התורה היה זהה בשתי החוליות. לדעת הרמב"ם לנביא לא היה כל מעמד מיוחד בפסיקת ההלכה. הנביא לא היה רשאי לפסוק הלכה מכוח נבואתו אלא מכוח חכמתו בלבד: "ודע שהנבואה אינה מועילה בפרושי התורה ובהוצאת ענפי המצוות בשלש עשרה מדות. אבל מה שעשה יהושע ופנחס בענין העיון והסברא הוא שעשו רבינא ורב אשי". (הקדמת הרמב"ם לפירוש המשנה).

הרמב"ם פוסק בהתאם כי נביא שהורה הלכה מכוח נבואתו חייב מיתה:

"לפיכך אם יעמד איש בין מן האומות בין מישראל ויעשה אות ומופת ויאמר שה' שלחו להוסיף מצוה או לגרוע מצוה או לפרש במצוה מן המצוות, פירוש שלא שמענו ממש או שאמר שאותן המצוות שנצטוו בהן ישראל אינן לעולם ולדורי דורות אלא מצוות לפי זמן היו הרי זה נביא שקר שהרי בא להכחיש נבואתו של משה, ומיתתו בחנק על שהזיד לדבר בשם ה' אשר לא צוהו שהוא ברוך שמו צוה למשה שהמצוה הזאת לנו ולבנינו עד עולם ולא איש אל ויכזב". (הלכות יסודי התורה פ"ט ה"א)

לא די שהנביא אינו יכול להוסיף או לגרוע מצוות אלא הוא אינו יכול אף לפרש אחת מן המצוות הקיימות בכוח נבואתו. אין כוחו של הנביא אלא בחכמתו.

ראשונים רבים חלקו על הרמב"ם וסברו כי כוחו של הנביא רב לו גם בפסיקת ההלכה. במסכת סוכה (מד.) דנה הגמרא במנהג חבטת ערבות. בהקשר זה כותבת הגמרא כי המדובר במנהג קדום שהנביאים חזרו וייסדו. רש"י מסביר במקום כי ייסוד המנהג לא נעשה על ידי הנביאים בכוח חכמתם אלא בהוראה נבואית: "וחזרו נביאים אחרונים ויסדום עפ"י הדבור".. לדבריו אלה של רש"י מצטרף המאירי בהקדמתו למסכת אבות הכותב כי לנבואה היתה שותפות פעילה בפרשנות ההלכה:

"ומה שלא הספיק בהם בו ההיקש והסברא, לפעמים היו הולכין בו אחר הרוב כאומרו אחרי רבים להטות. ולפעמים היתה הנבואה מבררת להם כל תעלומה. כמו שידעת מדברי קצת חכמינו השלמים שהנבואה תגיד השגות עיוניות לא תוכל העיון להשיגם כל שכן הסברא.".

בהתאם לדעתם של חכמים אלה הנביאים והחכמים למדו את התורה באופן שונה. הנביאים למדו תורה גם מכוח נבואתם ואילו החכמים למדו תורה רק בחכמם. כל חוליה שיקעה בתורה את אופייה המיוחד.

דומה כי הן לרמב"ם הסובר כי לא ניתן להסתמך על הנבואה והן לראשונים האחרים הסוברים כי לנבואה יש תפקיד בפסיקת ההלכה אילנות גבוהים להיתלות בהם.

האילן הראשון הינו כמובן הסיפור המפורסם אודות תנורו של עכנאי. בסיפור זה מתווכחים החכמים ורבי אליעזר מנסה להביא ראיה דבריו מבת קול היוצאת מן השמים. בת קול זו הינה מעין נבואה ורצונו של רבי אליעזר להביא ראיה מבת הקול מלמד כי לדעתו ניתן להסתמך על הנבואה. ואולם מסקנתו הנחרצת של הסיפור היא כי אין מביאין ראיה מבת קול! חכמים אינם מוכנים להסתמך על בת קול ודבר זה מהווה מעין ראיה לדבריו של הרמב"ם.

האילן השני בו ניתן להיתלות הינו ההכרעה כבית הלל מול בית שמאי על סמך בת הקול היוצאת מן השמים ומכריעה כמותם: "יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלהים חיים הן, והלכה כבית הלל.". מסיפור זה עולה כדעת הראשונים הסוברים כי ניתן להסתמך על הנבואה.

כאמור לשתי הדיעות אילן גבוה להיתלות בו ואולם מה יהא על הסתירה בין הסוגיות? האם ניתן להסתמך על בת קול בלימוד התורה או שמא הלימוד חייב להיות מכוח הסברה בלבד?

על מנת להשיב על קושיה זו ניתן את הדעת על עצם קיומה של התופעה לפיה בת הקול מבקשת להכריע מחלוקת הלכתית. בין אם הלכה כבת קול ובין אם לאו המוטיבציה של בת הקול להתערב בדיון ההלכתי ניכרת. בת הקול מרגישה שותפה לגיטימית בוויכוח זה. בת הקול, המהווה מעין נבואה, הינה חלק מן השיח ההלכתי.

רבי אליעזר המבקש להכריע את הוויכוח באמצעות בת הקול מעיד על עצמו פעמים רבות שאין הוא מחדש חידושים. רבי אליעזר אינו אומר דבר שלא שמע מרבותיו מעולם. הסתמכותו של רבי אליעזר על בת הקול מלמדת, איפוא, כי אין המדובר בחידוש אלא במסורת הנוהגת מדורי דורות. רבי אליעזר נוהג מנהג נביאים ופונה אל השמים על מנת להתיר את ספקותיו.

חכמים, הדוחים את ההסתמכות על בת הקול, הם המשנים ממנהגו של עולם ועל כן הם הנדרשים להסביר את פשר מעשיהם:

"מאי לא בשמים היא? – אמר רבי ירמיה: שכבר נתנה תורה מהר סיני, אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כתבת בהר סיני בתורה אחרי רבים להטת. אשכחיה רבי נתן לאליהו, אמר ליה: מאי עביד קודשא בריך הוא בההיא שעתא? – אמר ליה: קא חייך ואמר נצחוני בני, נצחוני בני."

הגמרא מדגישה את מימד החידוש בדברי החכמים באמצעות הביטוי "ההיא שעתא".  ניצחון החכמה על הנבואה היה באותה שעה. זהו השלב בו השתנו סדרי בראשית. עד אותה שעה היה הנביא עדיף על החכם. מאותה שעה ואילך הפך החכם להיות עדיף על הנביא. ניצחון החכמה על הנבואה היה באותו היום.

אין המדובר, איפוא, בסתירה בין הסוגיות אלא בהתפתחות הלכתית חשובה. בת הקול היוצאת ומעידה שהלכה כבית הילל הינה שריד לתקופת הנבואה. בתקופה זו טרם התחדש חידושו של רבי יהושע לא בשמים היא ועל כן נפסקה הלכה כבת הקול. הנבואה הכריעה את ההלכה. בסוגיית תנורו של עכנאי חידש רבי יהושע את חידושו הגדול לפיו לא בשמים היא. ממועד זה והלך נפסקה ההלכה בהתאם לדעתם של החכמים בלבד.

הפסקת לימוד התורה בדרך של נבואה שני פנים לה. מחד, קשה היתה הבדידות לחכמי ישראל. הנבואה כבר לא בררה עבור החכמים את תעלומותיהם והם נותרו לא אחת עם ספקות קשים. מאידך חכם הפך לעדיף מנביא. סמכותם של החכמים ללמוד את התורה לפי שיקול דעתם הקנתה להם סמכות שלא ניתנה לבשר ודם מעולם. הם ולא הקב"ה יכריעו כיצד תראה התורה. ודומה כי מעמד מיוחד זה שהוא שסייע לחכמים להצליח במקום בו כשלו הנביאים.

הרב אופיר סעדון, עו"ד