פרשת השבוע: פרקי אבות – פרק ג' / הרב אופיר סעדון, עו"ד
דבר תורה
רבי שמעון אומר שלשה שאכלו על שלחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה כאילו אכלו מזבחי מתים שנאמר (ישעיה כ"ח) כי כל שלחנות מלאו קיא צואה בלי מקום.
אבל שלשה שאכלו על שלחן אחד ואמרו עליו דברי תורה כאילו אכלו משלחנו של מקום ברוך הוא שנאמר (יחזקאל מ"א) וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה':
דבריו של רבי שמעון נחלקים לשני חלקים. בחלקם השני מאדיר רבי שמעון מאד את אמירת דברי התורה בסעודה. ואף רמז מוצא לכך רבי שמעון בנבואתו של הנביא יחזקאל. יחזקאל מתאר את המקדש ואת כל כליו ואך לפני הזכרת השולחן מופיע הביטוי "וידבר אלי". מכאן לומד רבי שמעון כי אמירת דברי תורה על שולחנו אדם בעת הסעודה הופכת את הסעודה למעין קורבן אותו מקריב האדם לה' ואת השולחן לשולחן ה'. דבריו אלה של רבי שמעון מהווים חלק מתופעה כללית בחז"ל לפיה הלימוד והתפילה החליפו את הקורבנות ובית הכנסת ובית המדרש החליפו את בית המקדש.
ואולם רבי שמעון לא מסתפק במילות הערכה למי שאומר דבר תורה בסעודתו. רבי שמעון פותח את דבריו בביקורת נוקבת על מי שאינו אומר דבר על שולחנו ואף מדמה אותו למי שאוכל מזבחי מתים (עבודה זרה). ודבר זה אומר, כמובן, דרשני. מדוע כה חמור הדבר בעיניו של רבי שמעון שלא לומר דבר תורה בסעודה.
ייתכן וההסבר לדבריו של רבי שמעון נובע מטיבו של ההיתר לשחוט בהמות. במסכת חולין מלמד אותנו רבי ישמעאל כי כשהיו ישראל במדבר טרם נכנסו לארץ והיה המשכן בסמוך להם היתה אסורה להם שחיטת הבהמות שלא לצורך הקרבת קורבנות. הדרך היחידה שהותרה שחיטת בהמות היתה במסגרת העלאת קורבן שלמים. אם רצה אדם לאכול בשר היה עליו להקריב קורבן שלמים לה'. חלקים מן הבהמה היו מוקרבים לה' וחלקים מן הבהמה היו נאכלים על ידי הבעלים. משנכנסו ישראל לארץ והיה המקדש רחוק מהם הותרה להם שחיטת הבהמות אף שלא בדרך של העלאת קורבנות לאור הקושי הכרוך בעליה למקדש. לאחר שהתחדשה ההלכה ולפיה אמירת דבר תורה בסעודה כמוה כהעלאת קורבן חזר הדבר לאיסורו הראשון. שהרי נקל הדבר לומר דבר תורה ממש כשם שנקל להקריב קורבן במדבר.
הסבר נוסף לביקורת הקשה אותה מותח רבי שמעון עולה מתוך פירושו של הרמב"ם למשנה זו. הרמב"ם מפנה אותנו בפירושו לפסוק הקודם בנבואתו של ישעיהו אותה מצטט רבי שמעון. פסוק זה עוסק במנהיגי ישראל העוסקים כל היום במאכל ובמשתה:
וקדם לפני זה הפסוק, פסוק שיורה על ההתעסקות במאכל ובמשתה, ועזיבת התורה והעיון בה, ומפני זה היו השולחנות כולם כאילו אוכלים עליהם הטינופים והצואות, רצונו לומר: מאכלי האלילים.
לדעתו של הרמב"ם הדגש בפסוק הינו על עזיבת הרוח לטובת החומר. הכעס על האדם הינו על נטישתו את ממלכת האידיאות הנעלה לטובת ממלכת החומר השפלה.
בהמשך לדבריו של הרמב"ם נציע כי ביקורתו של רבי שמעון על אדם הסועד את ליבו ואינו אומר דברי תורה מכוונת כנגד בזבוז הפוטנציאל הטמון באוכל אותו הביא האוכל לקרבו. חומר זה תחת שיתקדש ויקבל את קדושת השלמים נכנס לתוך מעיו ללא כל קדושה וללא כל משמעות רוחנית.
הפסוק אותו מביא רבי שמעון כתמיכה לדבריו מלמד אותנו אף הוא כי הביקורת הינה כנגד אי ניצול הפוטנציאל הטמון באוכל. הנביא מתאר את האנשים המקיאים את אשר הם אוכלים. הקאה זו של האוכל כמוה כהשחתת האוכל ואי מיצוי הפוטנציאל הטמון בו. במקום אשר יביא האוכל רפואה לאוכליו ומזור לעצמותיו יוצא הוא כלעומת שבא. מדבריו של הרמב"ם למדנו כי רבי שמעון כועס על מי שאוכל ואינו לומד תורה לא כי עשה מעשה רע אלא כי לא עשה מעשה טוב.
לצד דברי הרמב"ם נוסיף אנו ונאמר כי חומרת מחדלו של האדם נגזרת לא רק מן התועלת שהיתה במעשה שהיה מצופה מן האדם אלא גם מן הקושי הכרוך בעשיית מעשה זה. רבי שמעון כועס על האדם שלא למד תורה על שולחנו לא רק בגלל שבאמצעות לימוד זה יכול היה להגיע למעלה גדולה אלא גם ובעיקר בגלל שיכול היה לעשות כן בקלות רבה. אינו דומה אדם שאינו ממצה את הפוטנציאל הטמון בו במקום בו קיים קושי רב לעשות כן לבין אדם שבקלות רבה יכול להגיע להישגים כבירים. רבי שמעון מתבטא בחריפות כנגד האדם שאינו ממצה את הפוטנציאל הטמון בו במקום בו יכול היה בנקל לעשות כן!
הרב אופיר סעדון, עו"ד
