נקמת ה' ונקמת ישראל
בפרשות הקודמות סיפרה לנו התורה על בנות מדין שהחטיאו את בני ישראל בזנות ובעקבות כך גם בעבודה זרה. בפרשתנו מצווה משה על פקודי החיל לנקום במדיינים. שנים עשר אלף איש מתנדבים לצאת למלחמה הירואית בה לא מת מבני ישראל אפילו חייל אחד.
לאחר שהסתיימה המלחמה וחזרו הלוחמים משדה הקרב חיכה להם משה אך במקום לעטות על ראשם זרי דפנה כיאה למנצחים שחזרו מן הקרב כועס עליהם משה כעס רב:
"וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת הַבָּאִים מִצְּבָא הַמִּלְחָמָה: וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה הַחִיִּיתֶם כָּל נְקֵבָה: הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם לִמְסָר מַעַל בַּיקֹוָק עַל דְּבַר פְּעוֹר וַתְּהִי הַמַּגֵּפָה בַּעֲדַת יְקֹוָק: וְעַתָּה הִרְגוּ כָל זָכָר בַּטָּף וְכָל אִשָּׁה יֹדַעַת אִישׁ לְמִשְׁכַּב זָכָר הֲרֹגוּ:"
על אף שיש מקום לתרעומת על החיילים שלא הרגו את הנקבות שהחטיאו את בני ישראל יש מקום לתהות האם ראוי היה שמשה יכעס על פקודי החייל. לכאורה, ניתן למנות שלוש סיבות שונות מדוע לא ראוי היה שמשה יכעס.
א. משה רבנו בצוותו להלחם במדיין אינו מפרט את מי יש להרוג ואת מי לא. פקודי החיל, הרגילים במלחמות, אינם הורגים אלא את הזכרים שהרי כך דרכה של מלחמה.
ב. פקודי החיל התנדבו לצאת למלחמה וכמעט שהשלימו את משימתם. פקודי החיל הרגו כל זכר והותירו רק את הנשים והטף. וכי לא היה ראוי שיעריך משה את שעשו במקום לכעוס על מה שהחסירו?
ג. ולבסוף ומעל כל נשאל והלא השלמת החיסרון שבמלחמה פשוטה וקלה. אם לא נהרגו הנקבות במלחמה יהרגו לאחר בואן אל המחנה. ומשניתן היה לעשות כן ולתקן את שנעשה מה ראה משה לכעוס על פקודי החיל?
והנה על אף שלוש סיבות אלה לא מצאנו מי מן הפרשנים אשר דן את משה לכף חובה על כעסו זה. מדוע, איפוא, כעס משה?
נקמת בני ישראל ונקמת ה'
לעיל הזכרנו את ציוויו של משה לנקום במדיינים. עתה נשאל את נקמת מי מצווים פקודי החיל לנקום? תשובת שאלה זו, כך נראה, משתנית מן הציווי האלוהי לציווי שניתן על ידי משה:
"וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ: וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל הָעָם לֵאמֹר הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת יְקֹוָק בְּמִדְיָן:"
הקב"ה מצווה את משה לנקום נקמת בני ישראל ואילו משה מצווה את פקודי החיל לנקום נקמת ה'. מה הפער שיש בין נקמות אלה?
נקמת ה' – נקמה רוחנית, דתית. המדיינים אשר עשו שימוש בחטא הזימה כדי להחטיא את ישראל בבעל פעור ראויים לעונש.
נקמת בני ישראל – נקמה לאומית. המדיינים, בדומה לעמים האחרים הסובבים את ארץ כנען, אינם מקדמים את ישראל בברכה. עם ישראל המבקש לחזור לארצו ממנה גלו יעקב ובניו מצרימה נתקל בחומה בצורה של אומות המבקשות לטרוד אותו מן העולם. המדיינים אף עשו מעשה שפל בהראותם פנים שוחקות למען החטיא את ישראל ועל כן ראויים לנקמה.
אמנם, מלחמה במדיין עשויה להגשים שתי מטרות אלה גם יחד. על ידי הריגת המדיינים ניתן לקיים את שתי הנקמות בעת ובעונה אחת. ואולם בכל זאת נפקות יש ביניהן. לכל מלחמה יש כללים משלה. במלחמה לאומית אין הורגים נשים וילדים. די להרוג כל זכר כדי לנצח בקרב. לצורך הכרעה צבאית ניתן להרוג את הלוחמים בלבד. ואולם במלחמה דתית ההכרעה הצבאית אינה העיקר. כך, למשל, במלחמת מדיין הדגש מוכרח שיהיה על הריגת הנקבות. הואיל והן שהחטיאו את בני ישראל לא יעלה על הדעת כי הזכרים יהרגו והן ינצלו. ההתמקדות במלחמה חייבת להיות בהן.
לאור הבחנה זו בין נקמת ישראל לנקמת ה' ניתן להסביר היטב מדוע כעס משה. הציווי לנקום את נקמת ה' (ולא את נקמת בני ישראל) כלל כמובן את הריגת הנקבות שהחטיאו את בני ישראל. פקודי החיל ששמעו כי יש לנקום נקמת ה' ולא נקמת ישראל צריכים היו להבין מעצמם כי את נקמת ה' הם נוקמים ולא את נקמת ישראל.
בהתאם ניתן להסביר גם מדוע לא שת ליבו של משה להריגת המדיינים ומדוע כעס משה למרות שבנקל ניתן להשלים את המלאכה. אי הריגת הנקבות היתה בבחינת מעוות לא יוכל לתקון וחיסרון לא יוכל להימנות. לאחר שהנקמה נצבעה בצבעים אנושיים לא ניתן היה להקדיש נקמה זו לה'. בשעה שיצאו פקודי החיל למלחמה נקמת ישראל היתה בליבם ולא נקמת ה'. פקודי החיל לא קיימו את רובו של הציווי אלא לא קיימוהו כלל ועיקר. משהיתה מחשבתם לנקום נקמת ישראל ולא נקמת ה' מעלו בתפקידם ואת ציוויים לא קיימו. יתר על כן ובכך עיקר הריגת הנקבות לאחר המלחמה אינה יכולה לתקן את מעשיהם. המלחמה נצבעה כבר בצבעה האנושי ומעתה לא ניתן לצובעה מחדש. הריגת הנקבות אמנם עושה צדק ומביאה לדין את אלו שהחטיאו את ישראל ואולם המלחמה נותרה כשהיתה, מלחמת ישראל.
חזרה לציווי האלוהי
אמנם, לכאורה, יש לבעל דין לחלוק ולהקשות והלא פקודי החיל נקמו נקמת בני ישראל עליה ציווה ה', ומדוע איפוא קצף עליהם משה? משה הוא ששינה מן הציווי האלוהי וציווה על נקמת ה', פקודי החיל אשר נקמו נקמת בני ישראל קיימו את הציווי האלוהי המקורי ולכאורה לא ראוי היה לכעוס עליהם כלל ועיקר.
תשובת שאלה זו נעוצה עמוק ביחס שבין תורה שבכתב לתורה שבעל פה. אכן במקומות רבים דומה הדבר כי תורה שבעל פה משנה את האמור בתורה שבכתב. כך ביחס לעין תחת עין, המשתנה מענישה גופנית לענישת ממון, כך ביחס לחיובי המיתה למיניהם הנעקרים ממקומם על ידי דיני הראיות המכבידים וחובת ההוכחה המוגברת עד אשר קובעת הגמרא כי סנהדרין שהרגה אחת לשבעים שנה נקראת קטלנית, כך ביחס לבן סורר ומורה ועיר הנידחת אשר לרוב מגבלותיהן המנויות במסכת סנהדרין מעידה עליהן הגמרא כי לא היו ולא נבראו וכך ביחס להלכות רבות אחרות. בכל אלה עוקרת התורה שבעל פה מקרא מידי פשוטו וקובעת הלכה. ההלכה המחייבת אותנו היא ההלכה שנמסרה לנו על ידי החכמים. זהו כוחה של התורה שבעל פה.
הרב אופיר סעדון, עו"ד הינו בעל משרד עו"ד המתמחה בתחום מיסוי מקרקעין
