פרשתינו פותחת בדרך בה האדם שנטמא בצרעת נדרש להיטהר מטומאתו:
וְצִוָּה֙ הַכֹּהֵ֔ן וְלָקַ֧ח לַמִּטַּהֵ֛ר שְׁתֵּֽי־צִפֳּרִ֥ים חַיּ֖וֹת טְהֹר֑וֹת וְעֵ֣ץ אֶ֔רֶז וּשְׁנִ֥י תוֹלַ֖עַת וְאֵזֹֽב: וְצִוָּה֙ הַכֹּהֵ֔ן וְשָׁחַ֖ט אֶת־הַצִּפּ֣וֹר הָאֶחָ֑ת אֶל־כְּלִי־חֶ֖רֶשׂ עַל־מַ֥יִם חַיִּֽים: אֶת־הַצִּפֹּ֤ר הַֽחַיָּה֙ יִקַּ֣ח אֹתָ֔הּ וְאֶת־עֵ֥ץ הָאֶ֛רֶז וְאֶת־שְׁנִ֥י הַתּוֹלַ֖עַת וְאֶת־הָאֵזֹ֑ב וְטָבַ֨ל אוֹתָ֜ם וְאֵ֣ת׀ הַצִּפֹּ֣ר הַֽחַיָּ֗ה בְּדַם֙ הַצִּפֹּ֣ר הַשְּׁחֻטָ֔ה עַ֖ל הַמַּ֥יִם הַֽחַיִּֽים: וְהִזָּ֗ה עַ֧ל הַמִּטַּהֵ֛ר מִן־הַצָּרַ֖עַת שֶׁ֣בַע פְּעָמִ֑ים וְטִ֣הֲר֔וֹ וְשִׁלַּ֛ח אֶת־הַצִּפֹּ֥ר הַֽחַיָּ֖ה עַל־פְּנֵ֥י הַשָּׂדֶֽה: (ויקרא יד ד – ז)
הליך טהרתו של המצורע דומה מאד לטהרת טמא מת באמצעות אפר הפרה האדומה. בשני המקרים נשחטים בעלי חיים ובשני המקרים נדרשת הזאה על גבי הטמא כדי לטהרו. ואולם בטהרתו של המצורע קיים דבר מה נוסף אשר נדמה כי אינו חלק מהליך הטהרה. טרם מזים את דמה של הציפור השחוטה על גבי המצורע יש לטבול את הציפור החיה בדם הציפור השחוטה ואז משולחת ציפור זו על פני השדה. לשם מה נלקחת הציפור המשולחת על פני השדה ומדוע יש לטבול אותה בדם הציפור השחוטה?
שתי הציפורים אותם מצווה התורה ליקח לטהרת המצורע שוות הן במראה ובקומה ואין דבר המבדיל ביניהן אלא הגורל השונה שנקבע להן. הציפור האחת הולכת לשחיטה והציפור השניה נשלחת על פני השדה. כביכול, מותה של הציפור האחת מעניק חיים לציפור השניה. לפיכך טרם משולחת היא לחופשי נדרשת היא לטבול את כנפיה בדם הציפור השחוטה. בדרך זו מכירה היא בטובתה של חברתה. דמה של חברתה הנצרב בכנפיה מזכיר לה תמיד כי היא קיבלה את חייה במתנה מאת מי שמסרה את נפשה עבורה.
חז"ל מלמדים אותנו כי המצורע נשלח מחוץ למחנה בשל יחסו הרע לזולתו. ישיבתו בדד מחוץ למחנה נועדה להפריד בינו לבין חבריו בהם פגע. אם בלשון הרע, אם בגבהות הלב ואם בגסות הרוח. ייתכן והתורה רוצה ללמד את המצורע מהי הדרך בה עליו לצעוד על מנת לשפר את מעשיו. בהדגישה את מידת הכרת הטוב הנדרשת מן הציפור המשולחת מבקשת התורה ללמד את המצורע מהו השביל בו עליו לצעוד על מנת לחזור אל תוך המחנה. כך, בדומה לציפור המשולחת לחופשי חוזר המצורע אל המחנה כשהוא מצוייד בתובנות העשויות לסייע לו בחייו החדשים.
הרב אופיר סעדון, עו"ד הינו בעל משרד עו"ד המתמחה בתחום מיסוי מקרקעין
