אחת האגדות המפורסמות והאהובות בש"ס הינה האגדה על תנורו של עכנאי. אגדה זו זכורה לכל כאגדה המתארת את כוחו הרב של לימוד התורה האנושי המכריע אף את כוחה של המסורת האלוקית. קריאתו המהדהדת של רבי יהושע "לא בשמים היא" עודנה נשמעת בשערי בית המדרש ומהווה מעין צוואה ללומדים ליגע ולעמול באוהלה של תורה. סיפור הירואי על רבי יהושע המגן בחירוף נפש על אהבת נעוריו – התורה שבעל פה.
אולם לסיפור על תנורו של עכנאי יש סוף טראגי. הסיפור, עוטה ההוד, על כוחם של החכמים בלימוד התורה ובהכרעת ההלכה הפך לסיפור עצוב על שימוש לא מושכל בכוח החרם והנידוי. הזיכרון הציבורי אמנם צנזר את סופו של הסיפור והותיר אותו כסיפור אופטימי ומלא השראה. אך דומה כי הלקח אותו מבקש סופו של הסיפור ללמדנו הינו רב משמעות לא פחות מתחילתו.
וכך היא השתלשלות הסיפור במלואה. בתחילה נחלקו החכמים האם תנורו של עכנאי טמא או טהור. רבי אליעזר מטהר וחכמים מטמאים. הביא רבי אליעזר ראיות רבות לדבריו: עץ החרוב נעקר ממקומו, המים הלכו לאחוריהם וכותלי בית המדרש היטו לפול. ולא רצו החכמים לקבל את ראיותיו. אמר רבי אליעזר אם הלכה כמותי מן השמים יוכיחו. יצתה בת קול ואמרה מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום. אמר רבי יהושע לא בשמים היא.
אילו היה הסיפור מסתיים כאן, היתה אגדה מופלאה זו נגמרת בכי טוב. ואולם חכמים לא הסתפקו בקביעה כי אין הלכה כרבי אליעזר והחליטו להילחם בו בכל כוחם. בתחילה שרפו את כל הטהרות שהכשיר רבי אליעזר ולאחר מכן נמנו עליו וברכוהו (נידוהו!). מפאת גדלותו בתורה של רבי אליעזר פחדו החכמים להודיע לו דבר זה. בלית ברירה קיבל עליו רבי עקיבא את התפקיד הקשה. לבש שחורים והתעטף שחורים והודיע לרבי אליעזר על החלטתם הקשה של החכמים.
האם צדק רבי אליעזר עת החזיק בדעתו ולא קיבל את דעת החכמים? האם צדקו החכמים בשריפת טהרותיו ובנידוי אותו גזרו עליו? בתחילת הסיפור נראה כי הגמרא יוצאת מגדרה כדי להלל ולשבח את רבי יהושע על התנגדותו לדרכו של רבי אליעזר. רבי נתן פוגש את אליהו הנביא לאחר דבריו של רבי יהושע, ואליהו הנביא מספר לו כי הקב"ה שמח בשמחת בניו המשתעשעים בתורתו. קא חייך קוב"ה ואמר נצחוני בני נצחוני. אין הקב"ה שמח אלא בתורתו ואין תורה כתורתו של רבי יהושע. ואולם למרות אהדתה של הגמרא לדרכו של רבי יהושע בלימוד התורה, נראה כי הגמרא שופטת בחומרה רבה את החכמים שנידו את רבי אליעזר.
רבי עקיבא מפחד "שמא ילך מי שאינו הגון ונמצא מחריב את העולם כולו". בשעה שרבי אליעזר שומע על הנידוי העולם כולו לוקה: "זלגו עיניו דמעות, לקה העולם שליש בזיתים, ושליש בחטים, ושליש בשעורים. ויש אומרים: אף בצק שבידי אשה טפח (=התקלקל)". כנגד שריפת טהרותיו של רבי אליעזר מספרת הגמרא כי חרון אף גדול היה באותו יום שבכל מקום שנתן רבי אליעזר בו עיניו – נשרף.
לבסוף הגמרא מספרת על מותו הטראגי של רבן גמליאל אשר, כך נראה בדיעבד, היה האחראי לנידוי. "ואף רבן גמליאל היה בא בספינה, עמד עליו נחשול לטבעו. אמר: כמדומה לי שאין זה אלא בשביל רבי אליעזר בן הורקנוס." רבן גמליאל מכיר בחומרת המעשה שעשה ועל כן מצטדק הוא בפני בורא עולם: "גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי, ולא לכבוד בית אבא עשיתי, אלא לכבודך, שלא ירבו מחלוקות בישראל. נח הים מזעפו." ואולם מהמשך הסיפור נראה כי אף שהים נח מזעפו בורא עולם לא נח מזעפו. ולאחר שרבי אליעזר בן הורקנוס נפל על אפיו נמתחה מידת הדין על רבן גמליאל והוא השיב את נשמתו לבוראו. והגמרא מסכמת את הכרעתה ביחס למעשה שעשה רבן גמליאל: "כך מקובלני מבית אבי אבא: כל השערים ננעלים חוץ משערי אונאה."
אמנם כוונתו של רבן גמליאל רצויה היתה, שלא ירבו מחלוקות בישראל. אך מעשהו לא היה רצוי. נידויו של רבי אליעזר לא היה רצוי לפני בורא עולם והגמרא מלמדת אותנו שרבן גמליאל נענש עליו.
ומה היה בסופו של רבי אליעזר? בסוף פרק ארבע מיתות שבמסכת סנהדרין מספרת הגמרא על החכמים שבאו לבקר את רבי אליעזר לפני מותו. הואיל ורבי אליעזר היה בנידוי ישבו החכמים בריחוק ארבע אמות ממנו. שאל אותם רבי אליעזר למה באתם? אמרו לו ללמוד תורה באנו. אמר להם ועד עכשיו מדוע לא באתם? התביישו החכמים להשיב לו והוציאו מפיהם דבר שאינו: משום שלא היה לנו פנאי. אמר להם: תמיה אני אם ימותו מיתת עצמן. אמר לו רבי עקיבא: שלי מהו? אמר לו: שלך קשה משלהן.
רבי אליעזר מנבא את עונשם הקשה של החכמים. בשל הנידוי הנורא שגזרו עליו מנבא הוא להם שלא ימותו מיתת עצמם. אש הקנאה והמחלוקת תאחז בהם. ואף לרבי עקיבא תלמידו הגדול מנבא הוא גזרה נוראה. שלך קשה משלהן.
ואולם אחרית טובה יש לסיפור זה. רבי אליעזר מספר כי למרות הנידוי אותו נידו אותו החכמים זכה להעביר את תורתו לתלמידיו. ולא חיסרו אותו תלמידיו אלא כמכחול בשפופרת. רבי אליעזר מספר על התורה שלימד את רבי עקיבא. חכמים השומעים דבר זה מתרצים ושואלים את רבי אליעזר כמה שאלות. חכמים שואלים האם המנעל שעל גבי האמוס טהור ורבי אליעזר אומר טהור ויוצאת נשמתו בטהרה. רבי יהושע, בר הפלוגתא של רבי אליעזר, שמח בכך מאד ומיהר להכריז הותר הנדר, הותר הנדר.
על שום מה ולמה בוטל החרם? הקושי בשאלה זו בולט במיוחד לאור ההשוואה בין המחלוקת בעניין תנורו של עכנאי למחלוקת הנזכרת בתוספתא ביחס למנעל שעל גבי האמוס. גם בעניין זה נחלקו החכמים ורבי אליעזר. שהיו החכמים מטמאים והיה רבי אליעזר מטהר. רבי אליעזר אחז בדעתו גם בדבר זה ולמרות זאת הכריז רבי יהושע על ביטול החרם. וכל כך למה? תשובת הדבר רמוזה, כמובן, בביטוי: "הותר הנדר". התרת נדר, בניגוד להפרת נדר, נעשית במקרה של חרטה. רבי יהושע מתחרט על הנידוי שגזרו החכמים על רבי אליעזר. רבי אליעזר טהור הוא ואסור היה לנדותו.
למוצאי שבת פגע בו רבי עקיבא ברבי יהושע והיה מכה בבשרו באבלו על רבי אליעזר עד שהיה דמו שותת לארץ. פתח עליו בשורה ואמר: אבי אבי רכב ישראל ופרשיו, הרבה מעות יש לי ואין לי שולחני להרצותן.
הרב אופיר סעדון, עו"ד הינו בעל משרד עו"ד המתמחה בתחום מיסוי מקרקעין
