זָכ֕וֹר אֵ֛ת אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה לְךָ֖ עֲמָלֵ֑ק בַּדֶּ֖רֶךְ בְּצֵאתְכֶ֥ם מִמִּצְרָֽיִם: אֲשֶׁ֨ר קָֽרְךָ֜ בַּדֶּ֗רֶךְ וַיְזַנֵּ֤ב בְּךָ֙ כָּל־הַנֶּחֱשָׁלִ֣ים אַֽחֲרֶ֔יךָ וְאַתָּ֖ה עָיֵ֣ף וְיָגֵ֑עַ וְלֹ֥א יָרֵ֖א אֱלֹהִֽים: וְהָיָ֡ה בְּהָנִ֣יחַ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֣יךָ׀ לְ֠ךָ מִכָּל־אֹ֨יְבֶ֜יךָ מִסָּבִ֗יב בָּאָ֙רֶץ֙ אֲשֶׁ֣ר יְקֹוָֽק־אֱ֠לֹהֶיךָ נֹתֵ֨ן לְךָ֤ נַחֲלָה֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ תִּמְחֶה֙ אֶת־זֵ֣כֶר עֲמָלֵ֔ק מִתַּ֖חַת הַשָּׁמָ֑יִם לֹ֖א תִּשְׁכָּֽח:
מוני המצוות (הרמב"ם וספר החינוך) מנו שתי מצוות בפרשה זו. המצווה האחת לזכור את אשר עשה לנו עמלק כשיצאנו ממצרים ("אֲשֶׁ֨ר קָֽרְךָ֜ בַּדֶּ֗רֶךְ וַיְזַנֵּ֤ב בְּךָ֙ כָּל־הַנֶּחֱשָׁלִ֣ים אַֽחֲרֶ֔יךָ") והמצווה השניה להכרית זכרו של עמלק מן העולם ("תִּמְחֶה֙ אֶת־זֵ֣כֶר עֲמָלֵ֔ק"). השאלה המתבקשת למקרא שתי מצוות אלה היא האם מצוות זכירת מעשה עמלק אינה סותרת את מצוות מחיית זכרו של עמלק? שאלה זו מתחדדת כמובן בימינו, אלפי שנים לאחר שאומת עמלק נכרתה מן העולם. כך, אילולא היינו מצווים לזכור את מעשה עמלק היתה אומת עמלק נשכחת אל תהום הנשיה כדרך שנשכחו אומות אחרות כגון החיתי, החווי והיבוסי.
שאלה זו, הנראית קשה ביותר במבט ראשון, נובעת מטשטוש הגבולות בין פשוטו של מקרא לבין מדרשי חז"ל. התורה ככלל בנויה מרבדים רבדים. יש בתורה רובד של פשטי המקראות והוא עומד בפני עצמו. ויש בתורה רובד של מדרשי חז"ל ואף הוא עומד בפני עצמו. לכל רובד שלימות לעצמו. קשיים רבים בלימוד התורה נובעים מן העירוב הנעשה בין רובד הפשט לרובד הדרש. על מנת להמחיש את הצורך להפריד בין הרבדים נזכיר קושיה ידועה (המתאימה לפורים😊) מדוע צריך היה אברהם לבקש אישה מרחוק ליצחק והלא מדרש אחד אומר כי ליצחק היתה אחות ומדרש אחר אומר שהשבטים נשאו את אחיותיהן לנשים. מדוע איפוא לא נשא יצחק את אחותו לאישה? תשובת הדבר היא כי יצחק ביקש לישא אישה אמיתית ולא אישה הכתובה במדרש…
בפשוטו של מקרא מצוות זכירת עמלק אינה מצווה עצמאית. המצווה העיקרית היא למחות את עמלק. לשם כך מצווה התורה עלינו כי נזכור את מעשיה הרעים של אומה זו ומתוך זיכרון זה נכרית את זכרם. מובן כי לאחר הכרתת זכרם לא יהיה עוד צורך לזכור את מעשיהם.
אולם, בשלב מסויים "התבטלה" מצוות מחיית עמלק. וכמו שכתב ה"מנחת חינוך" "האידנא (=בזמננו) אין אנו מצווים בזה כי כבר עלה סנחריב ובלבל את העולם". המלך סנחריב כבש אומות רבות וערבב אותן זו בזו. בין היתר בלבל סנחריב גם את אומת עמלק. בלבול זה גרם לקושי בזיהוי העמלקים וכך התבטלה המצווה.
הרב קוק חידש כי למרות שהצדקה זו לביטולה של מצוות מחיית עמלק נראית הצדקה טכנית הרי שהיא משקפת הצדקה מהותית הנובעת מטעמים מוסריים. ההצדקה המקורית של מצוות מחיית עמלק היתה בשעה שעמלק התנהג כאומה של שוסי מדבר העומדת ומלסטמת את הבריות כמתואר בספר שמואל. ואכן כל עוד היה עמלק אומה של שוסי מדבר (מעין דעאש של ימינו) היתה הצדקה למצוות מחיית עמלק. לאחר שעמלק חדל להתקיים כאומה ונטמע בין האומות המתוקנות התבטלה ההצדקה המוסרית למחות את זכרו. מרן הרב קוק לימד אותנו כי התורה לא תצווה את האדם ציווי שאינו מוסרי. ואם ציווי מציווי התורה הפך להיות לא מוסרי עקב שינוי הנסיבות הרי שתמצא הדרך להתאים בין ציווי התורה לבין מחוייבותו המוסרית של האדם. המוסר הינו ביטוי להיותו של האדם צלם אלוהים. לא תתכן איפוא סתירה בין הציווי האלוהי לבין הציווי המוסרי. הראשון אמנם נדמה כציווי חיצוני והשני נדמה כציווי פנימי ואולם שניהם ממקור אחד באו.
מכל מקום לאחר בטלותה (לפחות בפועל) של מצוות מחיית עמלק ביקשו חז"ל להחיות את המצווה באמצעות הענקת משמעות מיוחדת למצוות הזיכרון. המצווה לזכור את מעשיו הרעים של עמלק החליפה את המצווה למחות את עמלק בפועל. ומה תכליתה של מצווה זו? לשרש מאיתנו את הרוע אותו מסמל עמלק. חז"ל העמיסו על עמלק רעות רבות (רעות מוסריות ורעות תיאולוגיות) ומכל אלה ביקשו מאיתנו חז"ל להתרחק. עמלק מסמל את הרוע ומן הרוע יש להתרחק. ושמא באמצעות זכירה זו סייעו לנו חז"ל למחות את הרע כפי שציוותה התורה למחות את זכר עמלק.
הרב אופיר סעדון, עו"ד הינו בעל משרד עו"ד המתמחה בתחום מיסוי מקרקעין
