פרשת השבוע: פרשת קורח / הרב אופיר סעדון, עו"ד
פרשת קורח
לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת
וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן: וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם: וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם יְקֹוָק וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל יְקֹוָק: (טז, א – ג)
פרשת קורח פותחת בתיאור עדתו של קורח (קורח, דתן ואבירם, און בן פלת, חמישים ומאתיים אנשי שם) ובפירוט שתי טענותיה של עדה זו כנגד משה (כל העדה כולם קדושים ולמה תתנשאו על קהל ה'). המילה המחברת בין שני חלקים אלה הינה וַיֹּאמְרוּ וממנה נשמע, לכאורה, כי העדה כולה טענה את שתי הטענות. ואולם עיון מעמיק בפסוקים מלמד כי התורה מבחינה בין ראשי המרד לבין אנשי השם. על הראשונים (קרח, דתן ואבירם ואון בן פלת) נאמר וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה. לשון זו אמנם אינה בהירה כל צרכה אך נראים דברי הרס"ג שפרש בקצרה ויתיצבו כנגד משה דהיינו שמרדו בו. על האחרונים (מאתיים וחמישים אנשי השם) לא נאמר ביטוי זה ונראה שהצטרפותם לקרח היתה פסיבית. ומה שנאמר וַיֹּאמְרוּ אין פירושו שאמרו אף הם דברים אלה אלא הואיל ונקהלו על משה ואהרון העלה עליהם הכתוב כאילו אמרו אף הם את שאמר קורח.
חלוקה זו בין המורדים לבין אנשי השם מעוררת את השאלה האם יש לדון את אנשי השם בהכרח לכף חובה? כאמור לעיל, שתי טענות יש בפי קרח ועדתו: הטענה הראשונה, כנגד התנשאותו של משה, הינה התרסה בוטה המהווה כפירה בה'. במעמד הר סיני ראו כל בני ישראל כי ה' התגלה למשה ובחר בו לנביאו. לא בכדי הוכללה נבואת משה בשלושה עשר עיקרי האמונה. לפיכך אין להליץ יושר על טענה זו. ואולם הטענה השניה, אודות קדושתם של כל בני ישראל, הינה טענה המושכת את הלב. אין מדובר בהתרסה אלא ברצון להתקרב לה'. גם אם טענה זו אינה יכולה לעמוד הואיל והקב"ה הוא הבוחר את עובדיו ואין עובדיו בוחרים בעצמם הרי שהמניע לטענה הינו חיובי. הרצון לחסות בנועם ה' ולהסתופף בהיכלו.
אם נכונה הבחנה זו בין המורדים לבין אנשי השם ואם אנשי השם ביקשו להתקרב לה' ולא למרוד בו מתעורר הקושי מדוע הביא משה על מאתיים וחמישים איש את מבחן הקטורת המסוכן כל כך. סכנה זו הומחשה יפה בדבריו של מדרש תנחומא אשר הובאו בפירושו של רש"י:
זאת עשו קחו לכם מחתות, הרי לכם תשמיש חביב מהכל, היא הקטורת חביבה מן הקרבנות, וסם המות ניתן בתוכה, שבה נשרפו נדב ואביהוא!
מדוע היה יחסו של משה כה שלילי למבקשים את קירבת ה'? יתר על כן זוכרים אנו את תגובתו של משה לדברי יהושע בשעה שאלדד ומידד התנבאו במחנה:
וַיָּרָץ הַנַּעַר וַיַּגֵּד לְמֹשֶׁה וַיֹּאמַר אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה: וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו וַיֹּאמַר אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם: וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי וּמִי יִתֵּן כָּל עַם יְקֹוָק נְבִיאִים כִּי יִתֵּן יְקֹוָק אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם: (במדבר יא כז – כט)
בניגוד גמור לדברים אלה מבקש משה מה' בפרשתנו שידחה את מנחתה של עדת קורח: וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד וַיֹּאמֶר אֶל יְקֹוָק אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם.
ציווי כפול על מבחן הקטורת
פעמיים מצווה משה את קורח ועדתו את מבחן הקטורת:
| הציווי הראשון | הציווי השני |
| וַיְדַבֵּר אֶל קֹרַח וְאֶל כָּל עֲדָתוֹ לֵאמֹר בֹּקֶר וְיֹדַע יְקֹוָק אֶת אֲשֶׁר לוֹ וְאֶת הַקָּדוֹשׁ וְהִקְרִיב אֵלָיו וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר בּוֹ יַקְרִיב אֵלָיו:
זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ לָכֶם מַחְתּוֹת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ: וּתְנוּ בָהֵן אֵשׁ וְשִׂימוּ עֲלֵיהֶן קְטֹרֶת לִפְנֵי יְקֹוָק מָחָר וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יִבְחַר יְקֹוָק הוּא הַקָּדוֹשׁ רַב לָכֶם בְּנֵי לֵוִי: |
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל קֹרַח אַתָּה וְכָל עֲדָתְךָ הֱיוּ לִפְנֵי יְקֹוָק אַתָּה וָהֵם וְאַהֲרֹן מָחָר:
וּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ וּנְתַתֶּם עֲלֵיהֶם קְטֹרֶת וְהִקְרַבְתֶּם לִפְנֵי יְקֹוָק אִישׁ מַחְתָּתוֹ חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם מַחְתֹּת וְאַתָּה וְאַהֲרֹן אִישׁ מַחְתָּתוֹ: |
ציווי כפול זה על מבחן הקטורת על שום מה? עיון בפרטי הציווי מלמד כי קיימים הבדלים רבים בין הציווי הראשון לציווי השני:
אהרון – בציווי הראשון רק קרח ועדתו מצווים על הקטורת. בציווי השני מצטרף גם אהרון לציווי.
קדושה – הציווי הראשון מבקש לקבוע מי הקדוש ומי ראוי לעבוד לפני ה'. הציווי השני אינו מזכיר כלל את הקדושה.
האש – בציווי הראשון מצווים קורח ועדתו ליקח מחתות, ליתן עליהן אש ולשים עליהן קטורת. בציווי השני נעדרת האש מן הציווי. הציווי כולל את לקיחת המחתות ואת נתינת הקטורת בלבד.
מה טיבם של הבדלים אלה?
הרמב"ן, אשר התייחס לצירופו של אהרון בציווי השני, הציע כי קורח סרב למבחן הראשון אותו הציע משה. קורח התעקש על צירופו של אהרון למבחן.
הרמב"ן מתאר דו שיח דמיוני בין משה לקורח ביחס לאהרון. משה חשב לתומו כי אהרון אינו צריך לעמוד במבחן לאחר שעמד במבחן היום השמיני למילואים בו ירדה אש מאת ה' ואכלה את קורבנו. ואולם לקורח יש תשובה לדבר. האש לא ירדה מכוח אישיותו של אהרון אלא מכוח המעמד המיוחד של חנוכת המשכן. משה הסכים לבקשתו של קורח להרחיב את המבחן הראשון גם לאהרון. ואולם באותה הזדמנות שינה משה את אופיו של המבחן.
מבחן חינוכי ומבחן ענישתי
במבחן הראשון ביקש משה להוכיח לעדתו של קורח כי אין הם מתאימים לעבודה במקדש. הקב"ה הוא הבוחר בעובדיו ולפיכך הציע משה לעדת קורח לנסות לעבוד בבית ה'. משה ידע, כמובן, כי הקב"ה בחר באהרון ובזרעו בלבד ואולם על מנת להפיג את חששם כי המדובר בבחירה שרירותית אפשר להם משה להתנסות בעבודה בבית ה'.
אילו היתה כוונת קורח ועדתו טהורה אמורה היתה הצעתו של משה להפיג כל מתח בין קורח ועדתו לבין משה. אם הקב"ה הוא שיבחר את העובדים בו על ידי מבחן הקטורת אין מקום לטענה למה תתנשאו. הבחירה אינה של משה אלא של הקב"ה. ואכן משה פונה לקורח ועדתו פעם נוספת (לאחר הצעת המבחן הראשון) ומצפה להתפייסות. מי שרצונו בקירבת ה' אינו יכול למתוח ביקורת על מבחן בו הפוסק יהיה הקב"ה. אם מאמין הוא בכל ליבו כי קדוש הוא הרי שקדושה זו לא תסתר מעיני בורא עולם. ואולם משה הבא אל עדת קורח בדברים נרגשים אינו זוכה מהם לכל תגובה ונראה כי הם עומדים במרדם.
משה אינו מסתפק בדבריו אלה לעדת קורח ושולח לקרא למנהיגי המרד, דתן ואבירם. ואולם תחת ההתפייסות המצופה מקבל משה תגובה קשה ומכעיסה:
וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וַיֹּאמְרוּ לֹא נַעֲלֶה: הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר: אַף לֹא אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ וַתִּתֶּן לָנוּ נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר לֹא נַעֲלֶה:
משה, אשר כוונתו לשם שמים, אינו מחזיק במחלוקת ומבקש להתפייס עם עדת קורח. ואולם עדת קורח, אשר כוונתה אינה לשם שמים, אינה מבקשת להתפייס עם משה אלא להמריד את כל העם. עתה מתברר כי הרצון להתקרב לה' לא היה אלא אחיזת עיניים. דתן ואבירם מטיחים במשה ואהרון את האחריות לאי הכניסה לארץ. הסכנה להתפשטות המרד בעם הופכת ממשית.
על רקע זה נציע כי תכליתו של המבחן השני אותו היציע משה שונה לגמרי מתכליתו של המבחן הראשון. תכליתו של המבחן השני היתה הוקעתם של המורדים והענשתם בחומרה. זאת על מנת למנוע את התפשטות המרד לכל העם.
בכך, איפוא, מתורצת שאלתנו מדוע נהג משה בחומרה בעדת קורח. משה נהג עם עדת קורח בהתאם להנהגת חז"ל – לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת. בתחילה דן משה את עדת קורח לכף זכות וביקש להחזירם בתשובה. משעמד משה על כוונותיהם האמיתיות ועל האפשרות שישפיעו לרעה על כל הקהל המיר את המבחן החינוכי במבחן העונשי.
לאור דברים אלה נציע כי אילו היה המבחן הראשון מתקיים (המבחן החינוכי) לא היתה עדת קורח נשרפת באש. בדומה לאהרון אשר הקריב את קורבנותיו ובשלב הראשון אש לא ירדה מן השמים אך לאהרון לא קרה דבר כך עדת קורח אמורה היתה להקטיר קטורת מבלי שיקרה לה דבר. שריפתה של עדת קורח נגרמה רק בשל המעבר למבחן השני (המבחן העונשי).
ביטוי להבחנה זו בין שני מבחני הקטורת ניתן למצוא באיזכור האש במבחן הראשון לעומת אי איזכור האש במבחן השני. במבחן הראשון האש נזכרת יחד עם הקטורת באופן שנועד לסייע לעדת קורח להצליח במבחן. במבחן השני האש נעדרת ומרמזת לעדת קורח כי האש תצא מאת ה' ותאכל אותם אם יכשלו בנסיון!
הרב אופיר סעדון, עו"ד
