בגמרא במסכת ברכות למדנו: היוצא בימי ניסן ורואה אילנות מלבלבים מברך: ברוך אתה ה' אלוקינו מלך עולם שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות להתנאות בהן בני אדם.
רבותינו למדנו מן הביטוי מלבלבים כי ניתן לברך ברכה זו רק בשלב בו מצויים הפרחים על העצים. לאחר שגדלו הפירות לא ניתן עוד לברך ברכת האילנות. מהגבלה זו למדנו כי ברכה זו נועדה להעצים את החוש האסתטי. בשונה מברכות אחרות שנתקנו על האפשרות לאכול מפירות העץ (ברכת שהחיינו או ברכות הנהנין) הרי שברכה זו נתקנה על היופי וההדר שבבריאה. חכמים ביקשו לעצב בנו את החוש האסתטי ואת ההתפעלות ממראה נשגב גם אם התועלת הגשמית שבצידו אינה גדולה.
הרמב"ם בהלכות יסודי התורה מלמד אותנו כי לרגש התפעלות זה תפקיד חשוב בעבודת ה' של האדם. כך מלמד אותנו הרמב"ם כי על מנת להגיע לאהבת ה' ויראתו על האדם להתבונן בבריאה. וכך כותב הרמב"ם בלשונו הפיוטית: "והיאך היא הדרך לאהבתו, ויראתו: בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ–מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול".
והנה על אף מקורות רבים אלה המתארים את חשיבות ההתבוננות בעולם כחלק מעולמו הדתי של האדם מצאנו במסכת אבות משנה מפתיעה מאד: "המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר, מה נאה אילן זה ומה נאה ניר זה, מעלה עליו הכתוב כאלו מתחיב בנפשו”. אם הדרך לאהבת ה' הינה באמצעות התבוננות בבריאה, מדוע מתחייב האדם בנפשו בשעה שמתפעל הוא מן הבריאה? ערך לימוד התורה הינו, כמובן, ערך גדול וחשוב ואולם מדוע שוללת המשנה את ערכה של ההתבוננות בטבע?
לפני כשלושים שנה שמעתי מחנן פורת ז"ל שיעור בו הוא שאל שאלה זו והציע שתי תשובות. האחת בשמו של הבעל שם טוב והשניה בשמו של הרב צבי יהודה הכהן קוק שהחודש מלאו ארבעים שנה לפטירתו.
הבעל שם טוב הוציא את המשנה מידי פשוטה. לדידו במקום לקרא הרי זה מתחייב בנפשו יש לקרא הרי זה מוסיף חיוב בנפשו. כלומר מוסיף דבר טוב. מובן שפירוש זה אינו כוונת המשנה ואולם הוא ממחיש את חשיבותה של ההתבוננות בבריאה.
הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל שם את הדגש במשנה על ההפסקה הנזכרת במשנה בין לימוד התורה לבין ההתבוננות בבריאה. הבעיה לדידו של הרב צבי יהודה אינה בעצם האמירה "מה נאה אילן זה". אדרבא, אדם המתפעל מן הבריאה מתמלא על ידי כך באהבת ה' ויראתו. הבעיה מתעוררת כאשר האדם המתבונן בטבע סבור כי בהתבוננות זו יש כדי להפסיק ממשנתו! אדרבא מסביר הרב צבי יהודה ההתבוננות בטבע היא היא משנתו של האדם ותורתו. האדם נדרש לראות את הטבע כחלק מעולמו הרוחני ולא דבר נפרד ממנו. המשנה אינה מותחת ביקורת על האדם המתבונן בטבע אלא על האדם המתבונן בטבע ואינו מכיר בחשיבותה של התבוננות זו.
רעיון זה של חשיבות ההתבוננות בבריאה בא לידי ביטוי גם בהגותו של מורי ורבי הרב עמיטל זצ"ל מייסדה של ישיבת הר עציון. בפרשת שמות מתארת התורה את משה רבינו שסר לראות את הסנה הבוער באש. לאחר מכן נאמר" וירא יהוה כי סר לראות ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה ויאמר משה משה". ועל כך אמר הרב עמיטל כי הקב"ה לא התגלה למשה אלא משום שסר לראות את המראה המיוחד. אחת התכונות המיוחדות שהיו למשה ואשר לפי פסוק זה זיכו את משה בהתגלות האלוקית היתה רגישותו המיוחדת למאורעות מיוחדים. גם בהיותו רועה צאן פשוט אשר כל תפקידו להשקות את הצאן ידע משה להתעלות ולראות את הנשגב והמרומם.
משפט סיני עתיק אומר כי רבים יודעים לעלות להר. מעטים יודעים לראות את הפרחים היפים תוך כדי העליה הקשה. ברוך שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות.
הרב אופיר סעדון, עו"ד הינו בעל משרד עו"ד המתמחה בתחום מיסוי מקרקעין
