פרשת השבוע: צו / הרב אופיר סעדון, עו"ד

השלשלת והמפסיק

טעמי המקרא הינם סימנים המצורפים לטקסט המקראי והמלמדים את הקורא היאך עליו לקרא את הטקסט. לטעמי המקרא שלושה תפקידים: מוזיקלי – לקבוע מנגינה לקריאה, תחבירי – קביעת מבנה הפסוק ופיסוק המשפט והטעמה – הטעם מלמד האם יש לקרא את המילה במלעיל או במלרע וכן מסייע בהדגשת מילים חשובות.

מבין הטעמים ישנו טעם אחד המופיע בתורה ארבע פעמים בלבד. טעם זה מכונה שלשלת והגייתו מורכבת מקולות עולים ויורדים כמה פעמים. בשל הגייתו המיוחדת הציעו המפרשים כי טעם זה התייחד למקומות בהם הגיבור המקראי עובר התלבטות קשה. כך טעמי המקרא מהווים מעין חלון לנבכי נפשו של הגיבור ומתארים את רגשותיו העזים ואת חיבוטי הנפש אותם הוא עובר.

המקום הראשון בו נזכר טעם השלשלת במקרא הינו בתיאור התלבטותו של לוט טרם היציאה מסדום. לוט שעבר גלגולים רבים השתקע בערוב ימיו בסדום והפך בה לאיש בעל מעמד. טרם הפך ה' את סדום בשל רשעת תושביה שלח ה' את המלאכים למלט את לוט מן העיר. לוט הנדרש מן על ידי המלאכים לעזוב באחת את העיר נקרע בין רצונו בחיי שלווה לבין קריאת המלאכים להציל את עורו. לפיכך נקבע טעם השלשלת על המילה וַֽיִּתְמַהְמָ֓הּ. להודיע כי התמהמהות זו נשאה בחובה התלבטות קשה האם לקבל את עצת המלאכים.

המקום השני בו נזכר טעם השלשלת הינו בתיאור לבטיו של עבד אברהם בהגיעו לארם נהריים למצוא אישה ליצחק. מן הפסוקים נראה כי העבד ביקש להתחמק משליחותו עד שאברהם צריך היה להשביעו בדבר. חז"ל הציעו כי עבד זה ביקש להשיא את ביתו ליצחק ולפיכך לא רצה להצליח בשליחותו. מכל מקום חזקה עליו שליחותו של אדונו. התלבטות זו של העבד באה לידי ביטוי בניסיון הקשה אותו הציב לנערה. בעלי המסורה עמדו על לבטים אלה וסימנו את תחילת דבריו, וַיֹּאמַ֓ר, בטעם השלשלת.

המקום השלישי בו נזכר טעם השלשלת הינו בשעה שאשת פוטיפר ניסתה לפתות את יוסף לחטוא עימה. מן המקרא עולה דמותו ההירואית של יוסף המתגבר על יצרו בקלות רבה. ואולם המדרשים מתארים את יוסף כמי שכמעט ונפל ברשת החטא ורק בזכות דמות דיוקנו של אביו שהתגלה לו והתרה בו שלא יחטא ניצל יוסף מן החטא. את לבטיו אלה של יוסף ניתן לשמוע בקריאת המילה וַיְמָאֵ֓ן אותה סימנו בעלי המסורה בטעם השלשלת.

המקום הרביעי והאחרון בו נזכר טעם השלשלת הינו בפרשתנו. בחציה השני של הפרשה נזכרים שבעת ימי המילואים בהם נחנך המשכן לקראת השראת השכינה בו. במהלך ימים אלה העביר משה את הכהונה הגדולה ממנו לאחיו אהרון. בקריאה "יבשה" של הפסוקים מתוארת העברת המקל באופן פשוט ומבלי שניתן להבחין בתנודה מסויימת ברגשותיו של משה. ואולם בעלי המסורה ביקשו להסב את ליבנו לקושי הנפשי שהיה למשה להיפרד מן הכהונה הגדולה. משה רבינו אף שהיה ענו מכל האדם שהיה על פני האדמה הרגיש קושי רב להיפרד מן המשרה הרמה. וקושי זה נרמז על ידי בעלי המסורה בהצבת טעם השלשלת על שחיטת האיל על ידי משה לצורך נתינת הדם על אהרון והקדשתו לתפקיד – וַיִּשְׁחָ֓ט. ידיו של משה אמנם אחזו בסכין השחיטה ברוגע אך ליבו של משה רעד וגעש.

ועוד דבר נוסף למדנו מטעמי המקרא ביחס לארבעה גיבורים אלה. אחר טעם השלשלת המתאר את יסורי הנפש הוסיפה התורה מיד לאחר מכן את טעם המפסיק. וַֽיִּתְמַהְמָ֓הּ׀ שנאמר בלוט, וַיֹּאמַ֓ר׀ שנאמר בעבד אברהם, וַיְמָאֵ֓ן׀ שנאמר ביוסף, וַיִּשְׁחָ֓ט׀ שנאמר במשה. בכל אלה הגיבורים התלבטו אך לא נותרו בהתלבטותם אלא הכריעו והכריעו נכונה. ודבר זה נרמז בטעם המפסיק. בעדות המזרח נקרא טעם זה באופן מהיר וחד המלמד על ההכרעה הדרמטית אותה קיבלה הדמות. לוט, עבד אברהם, יוסף ומשה. כולם התלבטו וכולם הכריעו והכריעו לטובה.

הרב אופיר סעדון, עו"ד הינו בעל משרד עו"ד המתמחה בתחום מיסוי מקרקעין