פרשת השבוע: קדושים ופרקי אבות – פרק ב' / הרב אופיר סעדון, עו"ד
קדושים תהיו – פרקי אבות
פרשתנו פותחת בייעוד נשגב: "קדושים תהיו". המונח קדושים מעורר בנו כמובן אסוציאציות רוחניות כבירות. הקב"ה קדוש ומלאכיו קדושים ואנו מצווים להידמות לו. להיות קדושים כמותו. ואולם מהי אותה קדושה? ובעיקר מה עלינו לעשות כדי לזכות בקדושה זו?
רבותינו הראשונים הציעו פירושים רבים לציווי זה. מבין כולם דומה כי פירושו של הרמב"ן בולט במיוחד. לדעתו של הרמב"ן הציווי קדושים תהיו מבקש למנוע מאיתנו להיות: "נבל ברשות התורה". הרמב"ן מסביר כי הדבקות והאדיקות בקיום מצוות אינם ערובה ליראת שמים ולאהבת ה'. אדם יכול לקיים את כל המצוות שבתורה ולהימנע מכל העבירות ואף על פי כן להיות רשע גמור. התורה, אף שהיא ספר אלוהי, אינה יכולה להכיל בקירבה את כל המעשים האסורים. הציווי קדושים תהיו נועד למלא חלל זה. התורה, המודעת לחסרונותיו של הציווי הכתוב עלי ספר מבקשת מאיתנו להימנע ממעשים שלא נזכרו בכתוב אך משום שאינם כתובים.
מדבריו של הרמב"ן עולה כי התורה מכירה בקיומם של ערכים שאינם נזכרים בתורה. ערכים אלה אינם שואבים את מעמדם מציווי אלוהי אלא הם בעלי ערך עצמי. ובלשון אחרת – ערכי המוסר. לדעת הרמב"ן יהודי מאמין מחוייב לערכי המוסר בדומה למחוייבותו לערכים דתיים מקובלים.
אמנם יש לשאול היאך נדע לזהות מהו המעשה המוסרי? מהם הערכים הראויים אליהם אנו נדרשים לשאוף?
תשובה מורכבת לשאלה זו נוכל למצוא בתחילת הפרק השני של פרקי אבות אותו אנו קוראים בשבת הקרובה:
"רַבִּי אוֹמֵר: אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיָּבוֹר לוֹ הָאָדָם, כֹּל שֶׁהִיא תִפְאֶרֶת לְעוֹשֶׂיהָ וְתִפְאֶרֶת לוֹ מִן הָאָדָם".
רבי, הלא הוא רבי יהודה הנשיא, שואל את עצמו מהו המעשה הראוי. בדומה לרמב"ן אף רבי אינו מוצא את התשובה לשאלתו בתורה הכתובה עלי ספר אלא בעקרונות המוסר. ולשם כך משרטט הוא דרך המורכבת משני חלקים: דרך שיש בה תִפְאֶרֶת לְעוֹשֶׂיהָ וְתִפְאֶרֶת מִן הָאָדָם. על מנת להבין את תשובתו של רבי ובעיקר על מנת להבין את היחס בין שתי התפארות נלמד תחילה שתים מן התשובות שניתנו בפילוסופיה כתשובה לשאלה מהו הדבר המוסרי.
נפתח בגישתו של הפילוסוף החשוב עמנואל קאנט. לדעתו של קאנט המעשה המוסרי הינו המעשה אשר האדם יבקש להחילו על החברה כולה. וכך כותב קאנט, בספרו הנחות יסוד: עשה מעשיך רק על פי אותו הכלל המעשי, אשר בקבלך אותו, תוכל לרצות גם כן כי יהיה לחוק כללי.
המעשה המוסרי הנכון, לדעתו של קאנט, הינו אותו מעשה אשר העושה אותו היה רוצה שיעשו אותו כל בני האדם. כך, למשל, מסביר קאנט כי הפרת הבטחה הינה מעשה לא מוסרי הואיל ואם כולם יפרו הבטחות לא ניתן יהיה להשתמש במוסד זה. ומי שהבטיח הרי ביקש שיאמינו לו בהסתמך על האמון שביקש שיעניקו להבטחתו. כיוצא בזה האדם הנמנע מלסייע לזולתו. הרי לא יחפוץ כי מעשיו יהפכו לחוק כללי שהרי ביום מן הימים אף הוא יצטרך לעזרת זולתו. לפיכך ניתן לקבוע כי הימנעות מלסייע לזולת הינה מעשה לא מוסרי. דבריו אלה של קאנט מזכירים כמובן מאד את דבריו של הלל הזקן שאמר: מה ששנאוי עליך אל תעשה לחברך.
מנגד, הפילוסוף ג'וזף בטלר טוען כי על היחיד להתעלם מן השיקולים החברתיים ועליו לפעול בהתאם לאישיותו המיוחדת:
אבל קיים בכל אדם עיקרון עליון של מחשבה או מצפון, אשר מבדיל בין העקרונות הפנימיים של לבבו וכן בין מעשיו החיצוניים; אשר חורץ משפט על עצמו ועליהם, ומכריז בהחלטיות על מעשים מסויימים שהם שלעצמם צודקים, נכונים טובים; על אחרים שהם שלעצמם רעים, מוטעים, בלתי צודקים; אשר מבלי שיפנו אליו, מבלי שיוועצו בו, מפעיל את כוח סמכותו ומשבח את העושה או מגנה אותו בהתאם. (Fifteen Sermons preached at the Rolls Chapel. page 213)
העיקרון העליון של המצפון הוא האמור, לדעתו של בטלר, להנחות את האדם. בתוך כל אדם שוכן בית דין השופט את האדם על מעשיו. בית דין זה הינו בעל חשיבות הרבה מעבר לכל בית דין אנושי אשר למרותו נתון האדם.
נפקות חשובה בין שתי דרכים אלה שיש בה כדי להמחיש את ההבדל ביניהם הינה דיונו של הפילוסוף בטלר אודות אדם הנדרש לציית לחוק במקום בו עומד הציות לחוק בסתירה למצפונו. אם המעשה המוסרי הינו החוק הכללי כהגדרתו של קאנט הרי שלא יעלה על הדעת להפר את החוק. שהרי אם כולם יפרו את החוק הדבר יביא לאנרכיה. מאידך, אם מצפונו של האדם הוא המגדיר את המעשה המוסרי הרי שעליו להתעלם מן החוק ולפעול בהתאם למצפונו.
צוואתו של רבי לאדם הינה כי תודעתו המוסרית תשלב בין שתי התפיסות גם יחד. ראשית הדרך בה הולך האדם צריכה להיות דרך שיש בה תפארת לעושה (=לעושה אותה). הדרך בה צועד האדם צריכה להיות דרך בה אדם שלם עם מצפונו. דרך בה אישיותו של האדם ועצמיותו באים לידי ביטוי. שאם לא כן יחיה בתחושת תסכול עמוקה. מאידך, האדם נדרש גם לצעוד בדרך שיש בה תפארת מן האדם. שיהיה אהוב על הבריות ושיהיה שם שמים מתקדש על ידו. כל שדעת הבריות נוחה הימנו דעת המקום נוחה הימנו.
דבריו הקצרים של רבי מהווים, איפוא, משימה מורכבת שספק אם ניתן להשלימה. ואולם הקושי ביישום הדברים אינו פוטר את האדם מן השאיפה להשיגם. החתירה ליעד חשובה מאד במקום בו לא ניתן להגיע ליעד עצמו. ובדבר זה עצמו תפארתו של האדם.
הרב אופיר סעדון, עו"ד
