"וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי יְקֹוָק אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם: וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְקֹוָק וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יְקֹוָק:".
פרשת חטאם ומותם של נדב ואביהו מן הקשות היא. תיאור החטא קצר מאד ומעורר תמיהות רבות. מדוע ביקשו נדב ואביהו להקטיר קטורת באותו מעמד? מדוע תופסת האש משקל כה חשוב בתיאור החטא (והלא בכל קטורת יש אש ואם כך למה נכתב שהיתה אש)? ומדוע בחציו השני של תיאור החטא מתייחסת התורה לאש בלבד ואינה מתייחסת לקטורת ("וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי יְקֹוָק אֵשׁ זָרָה" – ולא קטורת). ומדוע חמור היה הדבר לפני האלוה שהקריבו אש זרה עליה לא הצטוו עד שהתחייבו מיתה? ומדוע לא האריך להם האל אפו והעניש אותם ביום חנוכת המשכן (כדרך שהאריך אפו במעמד הר סיני לאצילי בני ישראל אף שאכלו ושתו בראותם מראות אלהים).
שאלות קשות אלה הביאו את המדרשים לתשובות רבות אשר נראה לכאורה כי בינן לבין פשוטו של מקרא אין כלום. רש"י במקום מביא את מחלוקת התנאים: "ותצא אש – רבי אליעזר אומר לא מתו בני אהרן אלא על ידי שהורו הלכה בפני משה רבן. רבי ישמעאל אומר שתויי יין נכנסו למקדש." ואנו עומדים ותמהים היכן מצינו שהורו הלכה בפני משה? והאם יעלה על הדעת שקדושי עליון עליהם נאמר בקרובי אקדש עבדו לפני ה' בלא דעת?
נראה כי התשובה לשאלות אלה עולה מתוך שילוב פירושיהם של הסב ונכדו. רש"י, רבם של ישראל וגדול מפרשי המקרא, ונכדו, הרשב"ם, גדול הפשטנים.
הבחירה באהרון
לצד חנכת המשכן אשר היא המאורע המרכזי ביום השמיני התקיימה חנוכה נוספת – חנוכתו של אהרון לעבודה. במשך שבעת ימי המילואים היה משה רבינו משמש בכהונה גדולה. ביום השמיני החל אהרון בעבודתו. חנוכה זו של אהרון עוררה קושי כפול בעם ישראל. ראשית, עצם בחירתו של אדם אחד מתוך כל העדה עשויה להביא לקנאה. על אחת כמה וכמה שאדם זה הינו אחיו של משה. שנית, אהרון הכהן הוא שיצר את העגל בחרט. האם ראוי שיהא קטגור נעשה סנגור?
על מנת להתגבר על שתי תמיהות אלה נדרשה התערבות אלוהית. הבחירה באהרון נדרשה להיעשות על ידי ה' ובפומבי. הדרך לעשות כן הינה באמצעות השראת השכינה. כביכול מתנה ה' את השראת שכינתו בכהונתו של אהרון. וכך הם דברי רש"י על פי המדרש המתייחסים להתחלת כהונתו של אהרון: "זה הדבר – דברים שתראו שאני עושה לפניכם צוני הקב"ה לעשות, ואל תאמרו לכבודי ולכבוד אחי אני עושה. ולזקני ישראל – להשמיעם שעל פי הדבור אהרן נכנס ומשמש בכהונה גדולה, ולא יאמרו מאליו נכנס".
רש"י ממשיך ומלמדנו כי הקושי העולה מבחירתו של אהרון לא בליבם של ישראל בלבד עלה אלא אף בליבו של אהרון. בתחילת עבודתו היה אהרון מהוסס ומסוייג וירא לגשת אל המזבח. לפיכך אמר לו משה: "קרב אל המזבח – שהיה אהרן בוש וירא לגשת. אמר לו משה למה אתה בוש, לכך נבחרת".
ועוד מוצאים אנו הד בפירושו של רש"י להתניית השראת השכינה בעבודתו של אהרון לפני ה': "לפי שכל שבעת ימי המלואים, שהעמידו משה למשכן ושמש בו ופרקו בכל יום, לא שרתה בו שכינה, והיו ישראל נכלמים ואומרים למשה משה רבינו, כל הטורח שטרחנו, שתשרה שכינה בינינו ונדע שנתכפר לנו עון העגל. לכך אמר להם זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה', אהרן אחי כדאי וחשוב ממני שע"י קרבנותיו ועבודתו תשרה שכינה בכם ותדעו שהמקום בחר בו:"
כללו של דבר השראת השכינה בישראל על ידי עבודתו של אהרון נועדה ללמד כי ה' הוא שבחר באהרון. ואכן הניסיון הצליח. האש ירדה מאת ה' והוכיחה כי ה' בחר באהרון ככהן: "וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד יְקֹוָק אֶל כָּל הָעָם: וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְקֹוָק וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם:".
המתח שלפני
הצלחת הנסיון המתוארת בפסוקים לעיל לא היתה מובנת מאליה. לירידת האש מן השמים קדם מתח רב. הפסוקים הרבים המתארים את עבודתו המפורטת והמורכבת של אהרון מלמדים כי במשך זמן רב ציפה העם לירידת האש וזו התעכבה ולא ירדה.
אהרון שוחט את החטאת ושורף את בשרה מחוץ למחנה. אהרון מקריב את העולה. אהרון מקריב את המנחה. אהרון מקריב את השלמים. ובכל אלה לא יורדת אש מלפני ה'. הקורבנות כולם מחכים על המזבח לאש שתרד מן השמים אך האש אינה יורדת. רש"י מביע את המתח והחשש שהיו בשעות אלה בהסבירו מדוע נכנסו משה ואהרון לאוהל מועד: "כיון שראה אהרן שקרבו כל הקרבנות ונעשו כל המעשים ולא ירדה שכינה לישראל, היה מצטער ואמר יודע אני שכעס הקב"ה עלי ובשבילי לא ירדה שכינה לישראל. אמר לו למשה משה אחי כך עשית לי, שנכנסתי ונתביישתי. מיד נכנס משה עמו ובקשו רחמים וירדה שכינה לישראל:".
בשעה ארוכה זו עשו נדב ואביהו מעשה. טרם ירדה אש מאת ה' הביאו נדב ואביהו אש מן ההדיוט. באופן זה קיוו נדב ואביהו לבטל את הנסיון שנערך לאביהם. על ידי האש שתובא מן ההדיוט לא יהיה עוד צורך באש שתרד מן השמים. ואולם הקב"ה שציווה על הניסיון אינו מסכים להפרעה זו. לפיכך יוצאת אש מלפני ה' ואוכלת את נדב ואביהו.
התורה אמנם כותבת את מעשה נדב ואביהו לאחר ירידת האש ואולם מבחינה כרונולוגית הסדר אינו כך. מעשה נדב ואביהו קדם לירידת האש. וכך הוא פירוש הרשב"ם לפסוקים אלה: "ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא – קודם שיצא האש מלפני ה' כבר לקחו איש מחתתו להקטיר קטורת לפנים על מזבח הזהב, שהרי קטורת של שחר קודמת לאיברים, ונתנו בהן אש זרה אשר לא צוה אותם משה ביום הזה, שאעפ"י שבשאר ימים כתוב ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח, היום לא ציוה ולא רצה משה שיביאו אש של הדיוט, לפי שהיו מצפים לירידת אש גבוה, ולא טוב היום להביא אש זרה, כדי להתקדש שם שמים שידעו הכל כי אש בא מן השמים, כמו שאמר אליהו ואש לא תשימו, לפי שהיה רוצה לקדש שם שמים בירידת האש של מעלה:". וכדי להדגיש כי המדובר בשני מאורעות המתרחשים באופן סימולטני ממשיך הרשב"ם ומסביר: "ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם – והוא ותצא אש של פסוק ראשון".
הרשב"ם מסביר כי האש שאכלה את נדב ואביהו הינה אותה אש שאכלה את הקורבנות שהקריב אהרון. המוקד בחטאם של נדב ואביהו הינו הבאת האש מן ההדיוט בניגוד לרצון האלוהי שתרד אש מן השמים. בהמשך לדברי הרשב"ם ובהתבסס על דברי רש"י סבו נציע כי תפקידה של האש שירדה מן השמים לא היה לקדש שם שמים בלבד אלא להודיע כי ה' בחר באהרון ובזרעו אחריו. ולפיכך הבאת האש מן ההדיוט על ידי נדב ואביהו לא מנעה את קידוש השם בלבד כפי שמציע הרשב"ם אלא מנעה את עריכת הניסיון לאהרון. ושמא מסיבה זו נכתבו הדברים כפי שנכתבו (באופן שנדמה כאילו נעשה לאחר שירדה האש מן השמים) על מנת להודיע לנו כי הניסיון הצליח למרות ניסיונם של נדב ואביהו להפר את הניסיון.
המחלוקת במדרש
אחר שחטאם של נדב ואביהו היה שניסו למנוע את קיומו של הנסיון במה נחלקו רבי אליעזר ורבי ישמעאל? נראה שרבותינו לא נחלקו בשאלה מה היה חטאם של נדב ואביהו אלא מה היה המניע לחטאם. תיאור החטא על ידי רבי אליעזר ורבי ישמעאל אינו אלא משל ומליצה למניע שהניע את נדב ואביהו לפעול.
לדעת רבי ישמעאל נדב ואביהו לא עמדו בפרץ. לא יכולים היו לשאת את הבושה שהיתה מנת חלקו של אביהם. רבי ישמעאל מתאר את נדב ואביהו כשתויי יין. כמי שאינם שולטים במעשיהם. האש שהביאו מן ההדיוט לא הובאה מתוך מחשבה אלא מתוך פרץ ספונטני של בן הדואג לאביו.
לדעת רבי אליעזר נדב ואביהו הביאו את האש מתוך מחשבה ובקור רוח. נדב ואביהו ידעו כי במעשיהם פועלים הם בניגוד לציווי שהצטווה אביהם על ידי משה רבינו ולמרות זאת הביאו את האש מן ההדיוט. לדידם אין מקום לנסות את דבר האלוהים. אחר שציווה האלוהים שיהא אהרון כהן לפני ה' יש לקבל ציווי זה ככל ציווי ה'. שהרי כך נאמר לא תנסון את ה' אלוהיכם.
הרב אופיר סעדון, עו"ד הינו בעל משרד עו"ד המתמחה בתחום מיסוי מקרקעין
