השבת נעסוק בשאלת מיקומה של פרשת תרומה ובמשמעות הרעיונית שנקשרה למיקום זה. הפרשה פותחת בציווי על בניית המשכן מבלי להתייחס לשאלה אימתי ניתן ציווי זה לעם ישראל. הפרשה נראית כעומדת בפני עצמה והיא אינה מתייחסת לאירועים עליהם מסופר לפניה (מעמד הר סיני) ואחריה (חטא העגל). התעלמות זו בכתובים הציתה את דמיונם של חז"ל אימתי הצטוו ישראל על המשכן?
לדעתו של הרמב"ן יש לקרא את הכתובים כסדרם. הציווי על המשכן ניתן לעם ישראל מיד לאחר מעמד הר סיני ועוד לפני שבני ישראל חטאו בחטא העגל. רש"י, בעקבות מדרש תנחומא, דחה את מועד הציווי עד לאחר מעשה העגל: אין מוקדם ומאוחר בתורה: מעשה העגל קודם לציווי מלאכת המשכן ימים רבים היה.
פרופ' נחמה ליבוביץ' ז"ל (בשיעורה הראשון לפרשת תרומה) שאלה (כדרכה) מהי חשיבותה של מחלוקת זו ומדוע חשוב היה לחכמינו למקם אותה לאחר מעמד הר סיני או לאחר חטא העגל? המורה נחמה (כך ביקשה שייכתב על מצבתה) השיבה כי מחלוקת זו מהווה הד למחלוקת אחרת בעלת חשיבות פילוסופית עמוקה – האם הציווי על הקורבנות הינו לכתחילה או בדיעבד.
לדעת הרמב"ם (מורה נבוכים ג, לב) הציווי על הקורבנות ניתן לעם ישראל בדיעבד ומתוך רצון להרחיק את פולחן העבודה זרה שהיו דבקים בו. מנגד, סבור הרמב"ן כי הציווי על הקורבנות ניתן כציווי לכתחילה ומתוך מטרה נעלה של השראת שכינה (ויקרא א, ט).
מיקומו של הציווי לאחר מעמד הר סיני עולה בקנה אחד עם גישתו של הרמב"ן. הציווי על המשכן ניתן למשה מיד לאחר מעמד הר סיני על מנת להמשיך את השכינה ששרתה במעמד הר סיני במשכן. וכך כותב הרמב"ן בהקדמתו לפרשת תרומה: וסוד המשכן הוא, שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר. וכמו שנאמר שם וישכן כבוד ה' על הר סיני, וכתיב הן הראנו ה' אלהינו את כבודו ואת גדלו, כן כתוב במשכן וכבוד ה' מלא את המשכן. הביטויים הדומים המופיעים במשכן ובהר סיני מלמדים על הזיקה הקיימת ביניהם. התגלות ה' במשכן הינה המשך ישיר להתגלות ה' בהר סיני.
מנגד, פירושו של הרמב"ם למעשה הקורבנות עולה בקנה אחד עם מיקומו של הציווי לאחר חטא העגל. לאחר שנכשל העם בעגל התיר לו האל לעובדו באמצעות המשכן והקורבנות. מעין השלמה עם טבעו האנושי של האדם הנדרש למוחש ולמורגש.
מחלוקת זו בשאלה אימתי ציווה משה את בני ישראל על המשכן אין הכרח להכריע בה. כך ייתכן והקב"ה ציווה על המשכן שתי פעמים. בפעם הראשונה ציווה הקב"ה על המשכן לאחר מעמד הר סיני וכהמשך ישיר לו. ואולם, לאחר שחטאו ישראל בעגל ביקש הקב"ה לסלק שכינתו מביניהם (שמות לג, ג) כִּי לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אַתָּה פֶּן אֲכֶלְךָ בַּדָּרֶךְ: משמעותם המעשית של דברים אלה הינה ביטולו של הציווי על בניית המשכן. המשכן שנועד להשראת שכינה אינו יכול להתקיים. שהרי אין הקב"ה חפץ עוד להשכין שכינתו בעמו.
משה רבינו, רעיא מהימנא, סרב לקבל את רוע הגזרה והתפלל לה' כי יחזור להשכין שכינתו בעמו: וַיֹּאמֶר אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנָי יֵלֶךְ נָא אֲדֹנָי בְּקִרְבֵּנוּ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא (שם לד, ט) בזכות תפילתו של משה חזר האל להשכין את שכינתו. באופן מעשי בא הדבר לידי ביטוי בציווי מחודש על המשכן. משחזרו ישראל בתשובה לאחר חטא העגל נמצאו ראויים להשראת שכינה מחדש. לפיכך ציווה האל את משה פעם נוספת על המשכן.
אמנם יש להמשיך ולשאול לשם מה פרט הכתוב את כל הציווי כבתחילה? והלא די היה לכתוב כי הציווי הראשון שריר וקיים! נראה כי הדבר בא ללמדנו על מעלתה של התשובה. שמחתו בשניה כשמחתו בראשונה. החזרה על כל פרט מפרטי המשכן מלמדת כי אהבת הקב"ה לעמו לא השתנתה על אף מעשה העגל.
משל למה הדבר דומה? לאדם המחזיר גרושתו. נוהג שבעולם אדם נושא אישה לראשונה שמח הוא מאד וחוגג בתופים ובמחולות. בשעה שמגרשה עצוב הוא ובשעה שמחזירה שמח הוא אך אין שמחתו כבראשונה. אין הוא חוגג ודאי לא בתופים ובמחולות. ואילו הקב"ה אינו כן. במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם עומדים.
הרב אופיר סעדון, עו"ד הינו בעל משרד עו"ד המתמחה בתחום מיסוי מקרקעין
