פרשת בא – פדיון בכורות / הרב אופיר סעדון, עו"ד
מהי המצווה אותו מצווים אנו לקיים בבן הבכור שנולד לנו? בתחילה מצווה ה' את משה: "וידבר ה' אל משה לאמר. קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא." ואולם בצוות משה את בני ישראל ממיר משה את החובה לקדש את הבכורות בחובה לפדותם: "ויאמר משה אל העם… וכל בכור אדם בבניך תפדה.".
המונחים קדושה ופדיון יכולים להתפרש כמובן בצורות רבות. עם זאת ברור שאין המדובר במונחים דומים. ואף נראה כי משמעותם הפוכה. בעוד שהקדשת הבכור מייעדת אותו לה' הרי שפדיונו משחרר אותו מיעוד זה. ההקדשה הינה לגבוה והפדיון הינו לחולין. מאליה, איפוא, מתעוררת השאלה מדוע שינה משה מן הציווי האלוהי? מדוע לא ציווה משה את בני ישראל שיקדשו את בכורותיהם?
פרשה נוספת בה ניכר פער משמעותי בין הציווי האלוהי לבין קיומו על ידי משה הינה פרשת חטאם של בני ישראל עם בנות מדיין. לאחר חטא זה מצווה הקב"ה את משה: "קח את כל ראשי העם והוקע אותם לה' נגד השמש ויושב חרון אף ה' מישראל". ואולם משה תחת להוקיע (לתלות) את ראשי העם מעדיף את ענישת החוטאים בפועל: "ויאמר משה אל שופטי ישראל הרגו איש אנשיו הנצמדים לבעל פעור."
התנהגותו של משה ביחס לחטא בעל פעור עשויה לשפוך אור על מקומות אחרים בהם משנה משה מן הציווי האלוהי. משה רבינו מבין את תפקידו כמתווך בין הקול האלוהי למוסר האנושי. הציווי להרוג את ראשי העם נובע מתפיסה נשגבה של הצדק האלוהי. ענישת האחראים שהיו יכולים ואף צריכים למנוע את החטא. תפיסה זו של הצדק הינה תפיסה נשגבה מאד אך קשה ליישום בעולמנו זה. היאך יכול משה לדעת האם ראשי העם התרשלו בחינוך העם ולפיכך העם חטא או שמא ראשי העם עשוי כל שביכולתם ולמרות זאת העם חטא? ענישה בדרך זו מתאימה רק לבורא עולם הבוחן כליות ולב. לבשר ודם מתאימה יותר ענישת החוטאים בפועל.
באופן דומה ניתן להסביר מדוע הקב"ה מבקש ממשה שיקדש את הבכורות ישראל ואילו משה מצווה על פדיונם. הקב"ה ציווה שתהיה בכל משפחה ומשפחה נציגות לפני ה'. שיהיה כל בכור במשפחה קדוש והוא אשר יקריב את קורבנות האל. ואולם אידיאה נשגבה זו, אף שראויה היא עד למאד, אינה ישימה בין בני אדם. קשה הדבר לייעד כל בכור לעבודת ה'. מסוכן הדבר שתהיה הקדושה מפוזרת בגבולין. קדושה שאינה מתוחמת ואינה ממודרת עלולה להתפרץ ולהביא לקלקול במקום לתועלת. על כן מצווה משה את העם כי יקיימו את מצוות האל בפדיון ולא בהקדשה.
בהתאם להבחנה זו ניתן להסביר מדוע מצווה משה על פדיון הבכורות רק לאחר שייכנסו ישראל לארץ. מדוע לא מצווים בני ישראל לפדות את הבכורות באופן מיידי? נראה כי במדבר הסכנה ממנה חשש משה היתה מועטה. במדבר העם כולו שוכן סביב אוהל מועד ומשה היה מנהיגם. קדושת הבכורות יכולה היתה לשרור בלא חשש שמא תתפרץ בלא שליטה. ואכן אומרת המשנה בזבחים כי במדבר הותרו הבמות והיו הבכורות משמשים בהן עד שנבנה המשכן. לאחר הכניסה לארץ ישב ישראל איש תחת גפנו ותחת תאנתו ואין מלך בישראל. על כן מצווה משה כי ייפדו הבכורות ובמקומם יבואו הלוויים. כך תתכנס הקדושה אל ערי הלוויים ותהא תחת שליטה.
לימים, התברר עד כמה החשש של משה רבינו היה מוצדק. בשעה שעלה משה למרום לקבל את התורה נותרו הבכורות ללא השגחה ועבדו את העגל. קדושת הבכורות התפרצה ותחת לעבוד את ה' זבחו הבכורות זבחים לעגל הזהב. לפיכך הוקדם הציווי לפדות את הבכורות ובמקום להמתין עד הכניסה לארץ הומרו הבכורות בלוויים כבר במדבר.
מהי המצווה אותו מצווים אנו לקיים בבן הבכור שנולד לנו? בתחילה מצווה ה' את משה: "וידבר ה' אל משה לאמר. קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא." ואולם בצוות משה את בני ישראל ממיר משה את החובה לקדש את הבכורות בחובה לפדותם: "ויאמר משה אל העם… וכל בכור אדם בבניך תפדה.".
המונחים קדושה ופדיון יכולים להתפרש כמובן בצורות רבות. עם זאת ברור שאין המדובר במונחים דומים. ואף נראה כי משמעותם הפוכה. בעוד שהקדשת הבכור מייעדת אותו לה' הרי שפדיונו משחרר אותו מיעוד זה. ההקדשה הינה לגבוה והפדיון הינו לחולין. מאליה, איפוא, מתעוררת השאלה מדוע שינה משה מן הציווי האלוהי? מדוע לא ציווה משה את בני ישראל שיקדשו את בכורותיהם?
פרשה נוספת בה ניכר פער משמעותי בין הציווי האלוהי לבין קיומו על ידי משה הינה פרשת חטאם של בני ישראל עם בנות מדיין. לאחר חטא זה מצווה הקב"ה את משה: "קח את כל ראשי העם והוקע אותם לה' נגד השמש ויושב חרון אף ה' מישראל". ואולם משה תחת להוקיע (לתלות) את ראשי העם מעדיף את ענישת החוטאים בפועל: "ויאמר משה אל שופטי ישראל הרגו איש אנשיו הנצמדים לבעל פעור."
התנהגותו של משה ביחס לחטא בעל פעור עשויה לשפוך אור על מקומות אחרים בהם משנה משה מן הציווי האלוהי. משה רבינו מבין את תפקידו כמתווך בין הקול האלוהי למוסר האנושי. הציווי להרוג את ראשי העם נובע מתפיסה נשגבה של הצדק האלוהי. ענישת האחראים שהיו יכולים ואף צריכים למנוע את החטא. תפיסה זו של הצדק הינה תפיסה נשגבה מאד אך קשה ליישום בעולמנו זה. היאך יכול משה לדעת האם ראשי העם התרשלו בחינוך העם ולפיכך העם חטא או שמא ראשי העם עשוי כל שביכולתם ולמרות זאת העם חטא? ענישה בדרך זו מתאימה רק לבורא עולם הבוחן כליות ולב. לבשר ודם מתאימה יותר ענישת החוטאים בפועל.
באופן דומה ניתן להסביר מדוע הקב"ה מבקש ממשה שיקדש את הבכורות ישראל ואילו משה מצווה על פדיונם. הקב"ה ציווה שתהיה בכל משפחה ומשפחה נציגות לפני ה'. שיהיה כל בכור במשפחה קדוש והוא אשר יקריב את קורבנות האל. ואולם אידיאה נשגבה זו, אף שראויה היא עד למאד, אינה ישימה בין בני אדם. קשה הדבר לייעד כל בכור לעבודת ה'. מסוכן הדבר שתהיה הקדושה מפוזרת בגבולין. קדושה שאינה מתוחמת ואינה ממודרת עלולה להתפרץ ולהביא לקלקול במקום לתועלת. על כן מצווה משה את העם כי יקיימו את מצוות האל בפדיון ולא בהקדשה.
בהתאם להבחנה זו ניתן להסביר מדוע מצווה משה על פדיון הבכורות רק לאחר שייכנסו ישראל לארץ. מדוע לא מצווים בני ישראל לפדות את הבכורות באופן מיידי? נראה כי במדבר הסכנה ממנה חשש משה היתה מועטה. במדבר העם כולו שוכן סביב אוהל מועד ומשה היה מנהיגם. קדושת הבכורות יכולה היתה לשרור בלא חשש שמא תתפרץ בלא שליטה. ואכן אומרת המשנה בזבחים כי במדבר הותרו הבמות והיו הבכורות משמשים בהן עד שנבנה המשכן. לאחר הכניסה לארץ ישב ישראל איש תחת גפנו ותחת תאנתו ואין מלך בישראל. על כן מצווה משה כי ייפדו הבכורות ובמקומם יבואו הלוויים. כך תתכנס הקדושה אל ערי הלוויים ותהא תחת שליטה.
לימים, התברר עד כמה החשש של משה רבינו היה מוצדק. בשעה שעלה משה למרום לקבל את התורה נותרו הבכורות ללא השגחה ועבדו את העגל. קדושת הבכורות התפרצה ותחת לעבוד את ה' זבחו הבכורות זבחים לעגל הזהב. לפיכך הוקדם הציווי לפדות את הבכורות ובמקום להמתין עד הכניסה לארץ הומרו הבכורות בלוויים כבר במדבר.