וַיִּסְע֞וּ מֵהֹ֤ר הָהָר֙ דֶּ֣רֶךְ יַם־ס֔וּף לִסְבֹ֖ב אֶת־אֶ֣רֶץ אֱד֑וֹם וַתִּקְצַ֥ר נֶֽפֶשׁ־הָעָ֖ם בַּדָּֽרֶךְ: וַיְדַבֵּ֣ר הָעָ֗ם בֵּֽאלֹהִים֘ וּבְמֹשֶׁה֒ לָמָ֤ה הֶֽעֱלִיתֻ֙נוּ֙ מִמִּצְרַ֔יִם לָמ֨וּת בַּמִּדְבָּ֑ר כִּ֣י אֵ֥ין לֶ֙חֶם֙ וְאֵ֣ין מַ֔יִם וְנַפְשֵׁ֣נוּ קָ֔צָה בַּלֶּ֖חֶם הַקְּלֹקֵֽל: וַיְשַׁלַּ֨ח יְקֹוָ֜ק בָּעָ֗ם אֵ֚ת הַנְּחָשִׁ֣ים הַשְּׂרָפִ֔ים וַֽיְנַשְּׁכ֖וּ אֶת־הָעָ֑ם וַיָּ֥מָת עַם־רָ֖ב מִיִּשְׂרָאֵֽל:
באמצע המלחמה על ארץ ישראל מגיע רגע השבר. במקום לראות את הארץ המובטחת ולהתגבר על הקשיים מתלונן העם הלחם הקלולקל. ובדבריו כופר העם בטובתו של מקום ומטיח בה' את הקשה שבתלונות – "למה העליתנו ממצרים?"
הקב"ה כועס על העם ושולח בהם את הנחשים והשרפים. נחמה ליבוביץ מסבירה כי אין המדובר בפעולה אלוהית יזומה של שליחת נחשים אלא בהפסקת השמירה מפני הנחשים שהיו במדבר ואשר ה' שמר על בני ישראל מהם במשך ארבעים שנות הנדודים: "ולכן עתה – מאחר שלא רצו לחיות בלחם הקלוקל שהוא לחם מן השמים, אלא שאפו לחיות "באורח טבעי" מבלי תלות בחסדי הבורא המתחדשים עליהם יום יום – הנה נתן ה' "לעולם כמנהגו לנהוג" והניח לנחשים אשר במדבר הגדול והנורא לטבעם, מבלי לחסום פיהם מלהזיק."
וַיָּבֹא֩ הָעָ֨ם אֶל־מֹשֶׁ֜ה וַיֹּאמְר֣וּ חָטָ֗אנוּ כִּֽי־דִבַּ֤רְנוּ בַֽיקֹוָק֙ וָבָ֔ךְ הִתְפַּלֵּל֙ אֶל־יְקֹוָ֔ק וְיָסֵ֥ר מֵעָלֵ֖ינוּ אֶת־הַנָּחָ֑שׁ וַיִּתְפַּלֵּ֥ל מֹשֶׁ֖ה בְּעַ֥ד הָעָֽם:
עם ישראל הבין שחטא ומבקש ממשה רבינו שיתפלל בעדו לה'. ומשה אכן עושה כבקשתם ומתפלל לה'. האם קיבל ה' את תפילתו של משה? האם נהג העם כשורה שביקש ממשה שיתפלל בעדם?
על מנת להשיב על שאלה זו נלמד את פירושו של הרמב"ן לדיאלוג בין יעקב למלאך לאחר שנאבק עימו כל הלילה:
"וַיִּשְׁאַ֣ל יַעֲקֹ֗ב וַיֹּ֙אמֶר֙ הַגִּֽידָה־נָּ֣א שְׁמֶ֔ךָ וַיֹּ֕אמֶר לָ֥מָּה זֶּ֖ה תִּשְׁאַ֣ל לִשְׁמִ֑י וַיְבָ֥רֶךְ אֹת֖וֹ שָֽׁם:"
"למה זה תשאל לשמי – אמר, אין לך בידיעת שמי תועלת, כי אין הכח והיכולת בלתי לה' לבדו, אם תקראני לא אענך וגם מצרתך לא אושיעך."
ליעקב מתחוור שמולו עומד מלאך ה' ולפיכך מבקש יעקב מן המלאך שיברך אותו. ואולם המלאך מלמד את יעקב כי הברכה באה מאת ה' ולא מאת שליחיו. יהודי הנמצא בצרה אינו צריך לפנות לאחר שיתפלל עבורו. עליו להתפלל לה' בעצמו!
וַיֹּ֨אמֶר יְקֹוָ֜ק אֶל־מֹשֶׁ֗ה עֲשֵׂ֤ה לְךָ֙ שָׂרָ֔ף וְשִׂ֥ים אֹת֖וֹ עַל־נֵ֑ס וְהָיָה֙ כָּל־הַנָּשׁ֔וּךְ וְרָאָ֥ה אֹת֖וֹ וָחָֽי: וַיַּ֤עַשׂ מֹשֶׁה֙ נְחַ֣שׁ נְחֹ֔שֶׁת וַיְשִׂמֵ֖הוּ עַל־הַנֵּ֑ס וְהָיָ֗ה אִם־נָשַׁ֤ךְ הַנָּחָשׁ֙ אֶת־אִ֔ישׁ וְהִבִּ֛יט אֶל־נְחַ֥שׁ הַנְּחֹ֖שֶׁת וָחָֽי:
הקב"ה מצווה על משה לעשות שרף (נחש) ולשים אותו על נס (במקום גבוה). האנשים שננשכו על ידי הנחשים הביטו על הנחש ונרפאו. לשון אחר לא תפילתו של משה ריפאה אנשים אלה אלא מבטם של אנשים אלה אל הנחש.
ומה כוחה של הבטה זו? דבר זה לימדו אותנו חז"ל במסכת ראש השנה:
"עשה לך שרף ושים אותו על נס והיה כל הנשוך וראה אותו וחי וכי נחש ממית או נחש מחיה אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהן שבשמים היו מתרפאים ואם לאו היו נימוקים"
הקב"ה כאבא אוהב מבקש מבניו שיפנו אליו כבנים הפונים לאביהם. לא על ידי מלאך ולא על ידי שליח. לפיכך, על מנת להירפא נדרשו בני ישראל להתפלל לה' באופן ישיר.
הרב אופיר סעדון, עו"ד