וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן: וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם: וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם יְקֹוָק וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל יְקֹוָק:
פרשת קורח פותחת בתיאור עדתו של קורח (קורח, דתן ואבירם, און בן פלת, חמישים ומאתיים אנשי שם) ובפירוט טענותיה של עדה זו כנגד משה. המילה המחברת בין שני חלקים אלה הינה וַיֹּאמְרוּ וממנה נשמע, לכאורה, כי העדה כולה טענה את שתי הטענות. ואולם עיון מעמיק בפסוקים מלמד כי התורה מבחינה בין ראשי המרד לבין אנשי השם. על הראשונים (קרח, דתן ואבירם ואון בן פלת) נאמר וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה. לשון זו אמנם אינה בהירה כל צרכה אך נראים דברי הרס"ג שפרש בקצרה ויתיצבו כנגד משה דהיינו שמרדו בו. על האחרונים (מאתיים וחמישים אנשי השם) יחד עם ראשי המרד נאמר וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן. ונראה שביטוי זה אינו מלמד על מרידה אלא על שאלה כתלמיד העומד בפני רבו. לפיכך מה שנאמר וַיֹּאמְרוּ על שני המחנות אין פירושו בהכרח שכולם אמרו את אותו דבר. אלא הואיל ונקהלו על משה ואהרון העלה עליהם הכתוב כאילו אמרו אף הם את שאמרו המורדים.
לאור הבחנה זו בין ראשי המרד לבין אנשי השם נבחין בין שתי הטענות הנשמעות על ידי עדת קורח: האחת, כל העדה כולם קדושים והשניה, למה תתנשאו על קהל ה'. הטענה השניה לפיה משה ואהרון מתנשאים על קהל ה' הינה בוודאי התרסה בוטה המהווה כפירה בקב"ה. במעמד הר סיני ראו כל בני ישראל כי ה' התגלה למשה ובחר בו לנביאו. לא בכדי הוכללה נבואת משה בשלושה עשר עיקרי האמונה. לפיכך אין להליץ יושר על טענה זו. ואולם הטענה הראשונה, אודות קדושתם של כל בני ישראל, הינה טענה המושכת את הלב. אין מדובר בהתרסה אלא ברצון להתקרב לה'. גם אם טענה זו אינה יכולה לעמוד הואיל והקב"ה הוא הבוחר את עובדיו ואין עובדיו בוחרים בעצמם הרי שהמניע לטענה הינו חיובי. הרצון לחסות בנועם ה' ולהסתופף בהיכלו. אפשר, איפוא, להציע כי בעוד שראשי המרד טענו את שתי הטענות אנשי השם הצטרפו רק לטענה הראשונה אודות קדושתם של ישראל.
אם נכונה הבחנה זו בין המורדים לבין אנשי השם ואם אנשי השם ביקשו להתקרב לה' ולא למרוד בו מתעורר הקושי מדוע הביא משה על מאתיים וחמישים איש את מבחן הקטורת המסוכן כל כך. סכנה זו הומחשה יפה בדבריו של מדרש תנחומא אשר הובאו בפירושו של רש"י:
זאת עשו קחו לכם מחתות, הרי לכם תשמיש חביב מהכל, היא הקטורת חביבה מן הקרבנות, וסם המות ניתן בתוכה, שבה נשרפו נדב ואביהוא!
מדוע היה יחסו של משה כה שלילי למבקשים את קירבת ה'? יתר על כן זוכרים אנו את תגובתו של משה לדברי יהושע בשעה שאלדד ומידד התנבאו במחנה:
וַיָּרָץ הַנַּעַר וַיַּגֵּד לְמֹשֶׁה וַיֹּאמַר אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה: וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו וַיֹּאמַר אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם: וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי וּמִי יִתֵּן כָּל עַם יְקֹוָק נְבִיאִים כִּי יִתֵּן יְקֹוָק אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם:
בניגוד גמור לדברים אלה מבקש משה מה' בפרשתנו שידחה את מנחתה של עדת קורח: וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד וַיֹּאמֶר אֶל יְקֹוָק אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם.
ציווי כפול על מבחן הקטורת
פעמיים מצווה משה את קורח ועדתו את מבחן הקטורת:
| הציווי הראשון | הציווי השני |
| וַיְדַבֵּר אֶל קֹרַח וְאֶל כָּל עֲדָתוֹ לֵאמֹר בֹּקֶר וְיֹדַע יְקֹוָק אֶת אֲשֶׁר לוֹ וְאֶת הַקָּדוֹשׁ וְהִקְרִיב אֵלָיו וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר בּוֹ יַקְרִיב אֵלָיו:
זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ לָכֶם מַחְתּוֹת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ: וּתְנוּ בָהֵן אֵשׁ וְשִׂימוּ עֲלֵיהֶן קְטֹרֶת לִפְנֵי יְקֹוָק מָחָר וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יִבְחַר יְקֹוָק הוּא הַקָּדוֹשׁ רַב לָכֶם בְּנֵי לֵוִי: |
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל קֹרַח אַתָּה וְכָל עֲדָתְךָ הֱיוּ לִפְנֵי יְקֹוָק אַתָּה וָהֵם וְאַהֲרֹן מָחָר:
וּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ וּנְתַתֶּם עֲלֵיהֶם קְטֹרֶת וְהִקְרַבְתֶּם לִפְנֵי יְקֹוָק אִישׁ מַחְתָּתוֹ חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם מַחְתֹּת וְאַתָּה וְאַהֲרֹן אִישׁ מַחְתָּתוֹ: |
ציווי כפול זה על מבחן הקטורת על שום מה? עיון בפרטי הציווי מלמד כי קיימים הבדלים רבים בין הציווי הראשון לציווי השני:
אהרון – בציווי הראשון רק קרח ועדתו מצווים על הקטורת. בציווי השני מצטרף גם אהרון לציווי.
קדושה – הציווי הראשון מבקש לקבוע מי הקדוש ומי ראוי לעבוד לפני ה'. הציווי השני אינו מזכיר כלל את הקדושה.
האש – בציווי הראשון מצווים קורח ועדתו ליקח מחתות, ליתן עליהן אש ולשים עליהן קטורת. בציווי השני נעדרת האש מן הציווי. הציווי כולל את לקיחת המחתות ואת נתינת הקטורת בלבד.
מה טיבם של הבדלים אלה? הרמב"ן, אשר התייחס לצירופו של אהרון בציווי השני, הציע כי קורח סרב למבחן הראשון אותו הציע משה. קורח התעקש על צירופו של אהרון למבחן.
הרמב"ן מתאר דו שיח דמיוני בין משה לקורח ביחס לאהרון. משה חשב לתומו כי אהרון אינו צריך לעמוד במבחן לאחר שעמד במבחן היום השמיני למילואים בו ירדה אש מאת ה' ואכלה את קורבנו. ואולם לקורח יש תשובה לדבר. האש לא ירדה מכוח אישיותו של אהרון אלא מכוח המעמד המיוחד של חנוכת המשכן. משה הסכים לבקשתו של קורח להרחיב את המבחן הראשון גם לאהרון. ואולם באותה הזדמנות שינה משה את אופיו של המבחן.
מבחן חינוכי ומבחן ענישתי
לאור הפער בין שני המבחנים נציע כי משה רבינו התלבט אף הוא בשאלה היאך להתייחס לאנשי השם. בתחילה דן משה את אנשי השם לכף זכות והציע להם מבחן חינוכי. במבחן זה ביקש משה להשיב על שאלתם. אכן כל העדה כולם קדושים ואולם הקב"ה הוא הבוחר את עובדיו. וכהוכחה לכך מציע משה לאנשי השם לנסות לעבוד המשכן. משה ידע, כמובן, כי הקב"ה בחר באהרון ובזרעו בלבד ואולם על מנת להפיג את חששם כי המדובר בבחירה שרירותית אפשר להם משה להתנסות בעבודה בבית ה'.
אילו היתה כוונתם של אנשי השם טהורה היו הם צריכים לשמוח מאד בהצעה זו. אם אכן קדושה הם מבקשים הרי שעליהם לאחוז במבחן זה בשתי ידיהם. מי שרצונו בקירבת ה' אינו יכול למתוח ביקורת על מבחן בו הפוסק יהיה הקב"ה. מי שמאמין בכל ליבו כי קדוש הוא הרי שקדושה זו לא תסתר מעיני בורא עולם. ואולם אנשי השם אינם משיבים להצעתו של משה.
בצר לו שולח משה לקרא למנהיגי המרד, דתן ואבירם. ואולם תחת ההתפייסות המצופה מקבל משה תגובה קשה ומכעיסה:
וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וַיֹּאמְרוּ לֹא נַעֲלֶה: הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר: אַף לֹא אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ וַתִּתֶּן לָנוּ נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר לֹא נַעֲלֶה:
משה, אשר כוונתו לשם שמים, אינו מחזיק במחלוקת ומבקש להתפייס גם עם מנהיגי המרד. ואולם מנהיגי המרד, אשר כוונתם אינה לשם שמים, אינם מבקשים להתפייס עם משה אלא להמריד את כל העם. דתן ואבירם מטיחים במשה ואהרון את האחריות לאי הכניסה לארץ. הסכנה להתפשטות המרד בעם הופכת ממשית.
אנשי השם, היושבים על הגדר, תומכים במנהיגי המרד. משה הציע להם להתבדל ממנהיגי המרד ואולם הם בחרו להיות חלק ממנו. אילו היו אנשי השם מקבלים את המבחן הראשון היו ניצלים. שתיקתם הרועמת הפכה אותם להיות חלק מעדת קורח.
בלית ברירה עובר משה ממבחן חינוכי למבחן ענישתי. עתה תפקידו של מבחן הקטורת אינו לחנך את אנשי השם אלא להוקיע את החוטאים ולהענישם בחומרה. כך ורק כך ניתן יהיה למנוע את התפשטות המרד לכל העם.
בכך, איפוא, מתורצת שאלתנו מדוע נהג משה בחומרה באנשי השם. אנשי השם שהצטרפו לקורח ניסו לצייר עצמם כמבקשי קדושה אך דבר זה לא היה אלא אחיזת עיניים. בקשת הקדושה לא היתה אלא כסות לטובות הנאה חומריות אותן ביקשו לעצמם. משה רבינו, בחוכמתו בענוותנותו ובסבלנותו לימד אותנו היאך יש להתייחס לאנשי השם מעין אלה. לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת.
הרב אופיר סעדון, עו"ד
