פרשת בלק עוסקת בקריאתו של בלק מלך מואב לבלעם לקלל את בני ישראל. בלעם שהיה נביא ה' נעתר לקריאה זו אך הקב"ה הופך את קללותיו לברכה.
דמותו של בלעם הינה דמות מאתגרת בחשיבה הדתית המקובלת. מעבר להיותו של בלעם נביא ה' וחז"ל אף אמרו שהיה בדרגת הנבואה של משה הרי שהמקרא מתאר אותו כדמות "דתית" מאד. המקרא מעיד עליו עשר פעמים כי הוא שומע בקול ה' ואיננו ממרה את פיו. ואף הוא מעיד על עצמו שאין הוא עושה אלא את אשר ה' מצווה עליו. למרות זאת אומרים עליו חז"ל שהיה רשע וסופו שהרגו אותו בחרב. מה, איפוא, היה הפגם ב – "דתיותו" של בלעם?
ייתכן ואת התשובה לשאלה זו נוכל למצוא בסיפור המפתיע המתרחש בין בלעם לבין האתון בלכתו של בלעם לקלל את בני ישראל. לאחר שמתיר האל לבלעם לילך חובש הוא את אתונו ויוצא לדרכו. ובדרכו מספרת לנו התורה על המפגש בין האתון עליה הוא רוכב לבין מלאך ה' העומד לשטנו. מפגש בו רואה האתון מראות אלוהים חיים ובלעם אינו רואה דבר.
פרשה זו, בה רואה בהמה מראות אלוהים ואף פותחת את פיה, קשה היתה לחכמי ישראל. מדרגת הנבואה הינה המדרגה הגבוהה ביותר אליה יכול האדם להגיע והאתון זוכה לה במחי יד, הייתכן? מכוח שאלה זו עקר הרמב"ם פרשה זו מידי פשוטה והסביר כי הפרשה כולה אינה אלא מראה נבואי אותו רואה בלעם. מסר המועבר בדרך של מראה נבואי. ואולם מהו אותו מסר – לא נאמר במפורש.
על מנת לפענח מסר זה נבחן את התנהגותה של האתון בשלושת מפגשיה עם המלאך ונשווה התנהגות זו להתנהגותו של בלעם:
וַיִּֽחַר־אַ֣ף אֱלֹהִים כִּֽי־הוֹלֵ֣ךְ הוּא֒ וַיִּתְיַצֵּ֞ב מַלְאַ֧ךְ יְקֹוָ֛ק בַּדֶּ֖רֶךְ לְשָׂטָ֣ן ל֑וֹ וְהוּא֙ רֹכֵ֣ב עַל־אֲתֹנ֔וֹ וּשְׁנֵ֥י נְעָרָ֖יו עִמּֽוֹ: וַתֵּ֣רֶא הָאָתוֹן֩ אֶת־מַלְאַ֨ךְ יְקֹוָ֜ק נִצָּ֣ב בַּדֶּ֗רֶךְ וְחַרְבּ֤וֹ שְׁלוּפָה֙ בְּיָד֔וֹ וַתֵּ֤ט הָֽאָתוֹן֙ מִן־הַדֶּ֔רֶךְ וַתֵּ֖לֶךְ בַּשָּׂדֶ֑ה וַיַּ֤ךְ בִּלְעָם֙ אֶת־הָ֣אָת֔וֹן לְהַטֹּתָ֖הּ הַדָּֽרֶךְ:
וַֽיַּעֲמֹד֙ מַלְאַ֣ךְ יְקֹוָ֔ק בְּמִשְׁע֖וֹל הַכְּרָמִ֑ים גָּדֵ֥ר מִזֶּ֖ה וְגָדֵ֥ר מִזֶּֽה: וַתֵּ֨רֶא הָאָת֜וֹן אֶת־מַלְאַ֣ךְ יְקֹוָ֗ק וַתִּלָּחֵץ֙ אֶל־הַקִּ֔יר וַתִּלְחַ֛ץ אֶת־רֶ֥גֶל בִּלְעָ֖ם אֶל־הַקִּ֑יר וַיֹּ֖סֶף לְהַכֹּתָֽהּ:
וַיּ֥וֹסֶף מַלְאַךְ־יְקֹוָ֖ק עֲב֑וֹר וַֽיַּעֲמֹד֙ בְּמָק֣וֹם צָ֔ר אֲשֶׁ֛ר אֵֽין־דֶּ֥רֶךְ לִנְט֖וֹת יָמִ֥ין וּשְׂמֹֽאול: וַתֵּ֤רֶא הָֽאָתוֹן֙ אֶת־מַלְאַ֣ךְ יְקֹוָ֔ק וַתִּרְבַּ֖ץ תַּ֣חַת בִּלְעָ֑ם וַיִּֽחַר־אַ֣ף בִּלְעָ֔ם וַיַּ֥ךְ אֶת־הָאָת֖וֹן בַּמַּקֵּֽל: (במדבר כב, כב – כז)
אתונו של בלעם רואה את מלאך ה' נִצָּ֣ב בַּדֶּ֗רֶךְ וְחַרְבּ֤וֹ שְׁלוּפָה֙ בְּיָד֔וֹ. מראה זה ניתן לפירוש בשני אופנים: הפירוש הפשוט, החרב חדה ועל כן יש להיזהר מלהידקר ממנה. והפירוש המטאפורי, החרב מסמלת את התנגדותו של המלאך להתקדמותה בדרך ועל כן עליה לחדול.
פרשני המקרא לא התעכבו על הביטוי נִצָּ֣ב בַּדֶּ֗רֶךְ שהרי, לכאורה, אין הוא מוסיף דבר. ואולם נראה כי ביטוי זה נועד להעצים את המתח המובנה הקיים בהתגלות זו. התייצבותו של המלאך בדרך מבקשת להעביר מסר ברור לפיה ההליכה לקלל את ישראל אינה רצויה לפני ה'. החרב אותה מחזיק המלאך מסמלת את הכוח המאיים. האתון רואה מלאך שניצב בפניה ורואה חרב אותה הוא מחזיק בידו. למי מהם תיעתר האתון?
וַתֵּ֤ט הָֽאָתוֹן֙ מִן־הַדֶּ֔רֶךְ וַתֵּ֖לֶךְ בַּשָּׂדֶ֑ה. האתון אינה נעתרת למלאך אלא לחרב בלבד. האתון אינה שועה למסר אותו מעביר לה המלאך ועל כן עוקפת היא את המלאך. גם כאשר המלאך עומד במקום צר, גדר מזה וגדר מזה, האתון נדחקת אל הקיר מתוך רצון לעקוף את המלאך. רק כאשר המלאך עומד במקום אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל רובצת האתון ואינה ממשיכה בדרכה. ולא משום שהבינה את המסר אותו ביקש המלאך להעביר לה אלא משום שפחדה מפני דקירתה של החרב.
משל האתון נועד להשיב לשאלה בה פתחנו. צייתנותו של בלעם לדבר ה' וכפיפותו לקב"ה כמוהם כפחדה של האתון מפני החרב תוך התעלמות ממלאך ה'! בלעם אמנם מקיים את צו ה' (הנמשל לחרב) אך אין הוא נעתר לרצון האלוהי (הנמשל למלאך) כלל וכלל.
כאשר הקב"ה כועס על בלעם על הליכתו בלעם מופתע מאד. הוא מקיים את הצו האלוהי ועל כן אינו מבין מדוע הקב"ה כועס עליו. הטרוניא של הקב"ה הינה, כמובן, על כך שהוא מתעלם מן הרצון האלוהי. בלעם יודע שהקב"ה אינו חפץ לקלל את בני ישראל ובכל זאת הוא הולך על מנת לקלל. הוא אמנם אינו מפר את החוק האלוהי אך הוא בהחלט מפר את הרוח המפעמת בליבו של החוק. ורוח החוק חשובה לא פחות ואולי אף יותר מן החוק עצמו.
"הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה יְהוָה דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ".
הרב אופיר סעדון, עו"ד
