עַל־פִּ֨י הַתּוֹרָ֜ה אֲשֶׁ֣ר יוֹר֗וּךָ וְעַל־הַמִּשְׁפָּ֛ט אֲשֶׁר־יֹאמְר֥וּ לְךָ֖ תַּעֲשֶׂ֑ה לֹ֣א תָס֗וּר מִן־הַדָּבָ֛ר אֲשֶׁר־יַגִּ֥ידֽוּ לְךָ֖ יָמִ֥ין וּשְׂמֹֽאל: וְהָאִ֞ישׁ אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֣ה בְזָד֗וֹן לְבִלְתִּ֨י שְׁמֹ֤עַ אֶל־הַכֹּהֵן֙ הָעֹמֵ֞ד לְשָׁ֤רֶת שָׁם֙ אֶת־יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֔יךָ א֖וֹ אֶל־הַשֹּׁפֵ֑ט וּמֵת֙ הָאִ֣ישׁ הַה֔וּא וּבִֽעַרְתָּ֥ הָרָ֖ע מִיִּשְׂרָאֵֽל:
קריאה פשוטה של פסוק זה מלמדת לכאורה על קיומה של חובה לציות עיוור לפוסקי ההלכה. האדם חייב לקבל את כל מה שיורו לו רבותיו ואסור לו לסטות מדברי רבותיו ולו כמלוא הנימה.
חז"ל העצימו חובה זו מאד וכתבו:
ימין ושמאל – אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין, וכל שכן שאומר לך על ימין ימין ועל שמאל שמאל:
בהתאם לדברים אלה אין לאדם כל שיקול דעת והוא חייב לציית גם במקום בו הוא משוכנע שהחכמים טועים ומצווים אותו על הפך התורה.
ואולם קריאה זהירה של הפסוק מלמדת על שני סייגים שיש לשים לחובת ציות זו.
ראשית, הפרשה מסייגת את דבריה רק לבית הדין הגדול שהיה בירושלים ואשר היווה את הסמכות העליונה לפסיקת ההלכה:
כִּ֣י יִפָּלֵא֩ מִמְּךָ֨ דָבָ֜ר לַמִּשְׁפָּ֗ט בֵּֽין־דָּ֨ם ׀ לְדָ֜ם בֵּֽין־דִּ֣ין לְדִ֗ין וּבֵ֥ין נֶ֙גַע֙ לָנֶ֔גַע דִּבְרֵ֥י רִיבֹ֖ת בִּשְׁעָרֶ֑יךָ וְקַמְתָּ֣ וְעָלִ֔יתָ אֶ֨ל־הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁ֥ר יִבְחַ֛ר יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ בּֽוֹ׃ וּבָאתָ֗ אֶל־הַכֹּהֲנִים֙ הַלְוִיִּ֔ם וְאֶ֨ל־הַשֹּׁפֵ֔ט אֲשֶׁ֥ר יִהְיֶ֖ה בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֑ם וְדָרַשְׁתָּ֙ וְהִגִּ֣ידוּ לְךָ֔ אֵ֖ת דְּבַ֥ר הַמִּשְׁפָּֽט׃
המחוייבות לשמוע בקול בית הדין הגדול היושב במקום אשר יבחר ה' נובעת ממעמדו הציבורי של בית הדין. בית הדין הגדול הינו בית הדין של כל עם ישראל והוא מייצג את העם כולו. בית הדין יושב במקום אשר יבחר ה' ולו לבדו נתונה הסמכות לומר את דבר ה'. השמיעה בקולו של בית הדין מהווה הן חובה דתית באשר הוא נציג ה' עלי אדמות והן חובה אזרחית באשר הוא נציגו המוסמך של עם ישראל. ברי כי אין להרחיב חובת ציות זו לכל פוסק באשר הוא.
שנית, ובכך עיקר, חובת הציות מוגבלת לתחומים בהם שייך שיקול דעת ובהן תתכן מחלוקת. רמז להבחנה זו מצויה בדברי הספרי:
"ימין ושמאל" – אפילו מראים בעיניך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין – שמע להם.
החובה לציית הינה רק בדברים לגביהם יש ספק: "מראים בעיניך". כאשר מדובר בתחום אפור לגביו אין הכרעה ברורה קיימת חובת ציות. כאשר מדובר בדבר הברור כשמש אין חובת ציות. לא בכדי בחרה התורה בדוגמא של ימין ושמאל ולא בדוגמא של צפון ודרום. ימין ושמאל הינם מושגים יחסיים. כאשר שני בני אדם עומדים אחד מול השני הימין של האחד הינו השמאל של השני. ביחס לדברים מעין אלה מבקשת התורה לקבוע סמכות אחת שיש לציית לה. ביחס לדברים הברורים כשמש ("לא תעמוד על דם רעך") אין חובת ציות. אדרבא, האדם מצווה לפעול בהתאם לאמונתו וערכיו וכך כותבת הגמרא במפורש בתחילת מסכת הוריות.
הרב אופיר סעדון, עו"ד
