את דבר התורה השבועי ברצוני להקדיש למאורע שמח ומרגש במיוחד – סיום מסכת ברכות של בננו היקר אייל נ"י. לכבוד בר המצווה שלו, שחל בשבת האחרונה, למדנו יחד משך שנה וחצי את מסכת ברכות ובבר המצווה דרש אייל בעניינים מן המסכת שיש להם נגיעה לבר המצווה. אביא את הדברים כלשונם:
המשנה הראשונה במסכת ברכות מלמדת אותנו מתי אפשר להתחיל לקרא קריאת שמע של ערבית:
"מאימתי קורין את שמע בערבית משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן."
הגמרא על המשנה ממשיכה ושואלת "ואימתי כהנים נכנסים לאכול בתרומה" ומשיבה "משקיעת החמה". בהתאם לכך ניתן לקרא קריאת שמע מן השקיעה ואילך.
השאלה המתעוררת היא, כמובן, מדוע המשנה לא כותבת במפורש שזמן קריאת שמע הוא מן השקיעה. מדוע המשנה כותבת שזמן קריאת שמע הוא מן הזמן שהכהנים אוכלים בתרומה ואנו נזקקים להסבר הגמרא שזמן זה הוא מן השקיעה?
התשובה לכך היא שהמשנה מבקשת ללמד אותנו לא רק מתי קוראים קריאת שמע אלא גם איך קוראים קריאת שמע, ולשם כך היא מפנה אותנו לכהן האוכל בתרומה.
מי הוא אותו כהן האוכל בתרומה ומדוע הוא צריך לחכות לשקיעה? התשובה היא שמדובר בכהן שנטמא ועל מנת להיטהר הוא צריך לטבול ולחכות עד לשקיעת החמה. במשך כל הזמן הזה אין לו משהו אחר לאכול.
המשנה המשווה בין זמן קריאת שמע לבין אכילת התרומה על ידי הכהן מבקשת ללמד אותנו איך צריך להרגיש ביחס לקריאת שמע. בדומה לכהן הרעב המחכה כל היום שתשקע השמש על מנת שיוכל לאכול בתרומה, כך צריך כל אדם לחכות לשקיעת החמה על מנת שיוכל לקבל עליו עול מלכות שמים.
ובאופן דומה לכל אדם המחכה לשקיעה כדי לקרא קריאת שמע, כל ילד מחכה לבר המצווה שלו כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים.
דרש בר קפרא: איזוהי פרשה קטנה שכל גופי תורה תלוין בה – בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחתיך.
כשאנחנו נמצאים בבית הכנסת או בבית המדרש קל לנו להרגיש שאנחנו עומדים לפני ה'. כשאנחנו יוצאים לרחוב אנחנו נוטים לשכוח שהקב"ה נמצא לידינו. בר קפרא מבקש מאיתנו להרגיש שהקב"ה נמצא לידינו בכל דרכינו. זהו הדבר החשוב ביותר שאנחנו צריכים לזכור – שיוויתי ה' לנגדי תמיד. כך זוכרים שצריך לקום באוטובוס כדי לפנות את המקום לאדם מבוגר, וכך זוכרים שצריכים להיות אנשים טובים שעוזרים לזולת. ומצא חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם.
דרש בר קפרא: לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקיה וקלה. מה היא? אמר רב חסדא: מחטא דתלמיותא.
המשנה אומרת במסכת קידושין שאדם חייב ללמד את בנו אומנות. בר קפרא אומר שהאומנות הזאת צריכה להיות נקיה וקלה. זוהי כמובן שאיפה של כולם. ועתה נשאלת השאלה מהי האומנות הזאת? ועל כך עונה רב חסדא: "מחטא דתלמיותא". ומסביר רש"י תופר שתופר תפירות ישרות כמו תלמים ישרים בשדה. במה מיוחדת עבודה זו? ולמה זאת ההמלצה של רב חסדא?
נראה שהדברים של רב חסדא הם בגדר משל. במשל, על התופר להקפיד על תפרים ישרים, כמו תלמים בשדה. בנמשל, אדם צריך לחפש עבודה שבה הוא יכול להיות ישר והגון. האדם צריך ללכת בתלמים ישרים ולא בדרכים עקלקלות.
בסיום מסכת ברכות, הגמרא מספרת שבני בבל התלבטו את מי למנות לראש הישיבה: את רב יוסף שהיה "סיני", כלומר בעל הידע, בעל המסורות, אשר תורת ה' מסיני עברה אליו מדור לדור, או את רבה שהיה "עוקר הרים" כלומר מפולפל מאד. על מנת להכריע שלחו בני בבל את שאלתם לבני ארץ ישראל ובני ארץ ישראל אמרו להם שיש להעדיף את רב יוסף שהיה סיני הואיל וכולם צריכים את הידע של בעל המסורות. כלומר אי אפשר להתפלפל בלי הידע הבסיסי של בעל המסורות. למרות זאת' מי שמונה להיות ראש הישיבה בבבל היה רבה' שהיה עוקר הרים.
מהי משמעות הביטוי עוקר הרים? כאשר הגמרא מתייחסת לרב יוסף כאל סיני היא מתכוונת כמובן לתורה שניתנה בהר סיני. בהתאם לכך משמעות הביטוי עוקר הרים הינה עוקר את התורה שניתנה בהר סיני!
מדוע, איפוא, הגמרא משבחת את רבה שהיה עוקר הרים?
שאלה דומה נשאלת על דרך הלימוד של רבי מאיר. במסכת עירובין נאמר:
אמר רבי אחא בר חנינא: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאין בדורו של רבי מאיר כמותו, ומפני מה לא קבעו הלכה כמותו – שלא יכלו חבריו לעמוד על סוף דעתו. שהוא אומר על טמא טהור ומראה לו פנים, על טהור טמא ומראה לו פנים.
רבי מאיר הופך את ההלכה. על מה שנאמר שהוא טהור היה רבי מאיר שהוא טמא ועל מה שנאמר שהוא טמא רבי מאיר אומר שהוא טהור!
מדוע, איפוא, משבחת הגמרא את רבי מאיר?
התשובה לשתי השאלות אחת היא. רבי מאיר ורבה לא שינו כמובן את התורה. הם אהבו את התורה אהבת נפש ושמרו עליה מכל משמר. אבל לדעתם השמירה על התורה איננה להותיר את התורה כמו שהיא ללא כל שינוי. לדעת רבי מאיר ולדעת רבה השמירה על התורה פירושה ליישם את העקרונות של התורה במציאות המשתנה. ישנן דוגמאות רבות לחכמים שנהגו כך במהלך הדורות.
אחת הדוגמאות המפורסמות ביותר היא כתיבת המשנה על ידי רבי יהודה הנשיא. הגמרא אומרת שאסור לכתוב את התורה שבעל פה. אבל רבי הקדוש פחד שהתורה תשתכח מישראל ולכן כתב את המשנה. באותה הזדמנות הוא דרש: "עת לעשות לה' הפרו תורתך". לפעמים דווקא על ידי הפרת התורה שומרים על התורה לדורות.
וקיימות כמובן דוגמאות רבות נוספות. מכירת חמץ לגוי בפסח, פרוזבול, היתר מכירה בשנת השמיטה ועוד. בכל אלה חכמי ישראל קבעו הלכות שנראה כאילו הן עוקרות את התורה. ואולם לאמיתו של דבר דווקא הלכות אלה הן ששמרו על התורה הקדושה והעניקו לה את הרלוונטיות לכל דור. בזכות חכמתם של חכמים אלה התורה הפכה נצחית.
אסיים דבריי בתפילה לה':
וְהַעֲרֶב נָא ה' אֱלֹקֵֽינוּ אֶת־דִּבְרֵי תוֹרָתְךָ בְּפִֽינוּ וּבְפִי עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל וְנִהְיֶה אֲנַֽחְנוּ וְצֶאֱצָאֵֽינוּ וְצֶאֱצָאֵי עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלָּֽנוּ יוֹדְעֵי שְׁמֶֽךָ וְלוֹמְדֵי תוֹרָתֶֽךָ לִשְׁמָהּ.
הרב אופיר סעדון, עו"ד
