אמר רבי יוחנן, חמש עבירות עבר אותו רשע באותו היום: בא על נערה מאורסה, והרג את הנפש, וכפר בעיקר, וכפר בתחיית המתים, ושט את הבכורה. (בבא בתרא טז:)
פרשת תולדות מספרת לנו על אהבתו של יצחק לעשו ועל רצונו לברך אותו לפני מותו. תיאורים אלה מעוררים, כמובן, קושי רב לאור החטאים הקשים המתוארים על ידי רבי יוחנן. האם מי שנאמר עליו שגילה עריות, שפך דמים וכפר בעיקר ראוי לאהבתו של יצחק ולברכתו?
באופן מפתיע למדי, שאלה זו הנראית מובנית מאליה, לא נשאלה על ידי רבותינו הראשונים. רק בדורות האחרונים החלו הפרשנים להתלבט בדבר. ודבר זה אומר דרשני. היאך נשמטה מן הראשונים שאלה קשה זו.
על מנת לתרץ שאלה זו נבחין בין פשוטו של מקרא לבין דרשות החכמים. בפשוטו של מקרא מעשיו של עשו אינם מציירים דמות של רשע. איש יודע ציד אינו אדם שצד את דעתו של אביו כפי שדורש המדרש אלא אדם שצד חיות בשדה. ונראה הדבר כי עייפותו של עשו נבעה מצידה זו ולא מן העבירות החמורות אותן מייחס רבי יוחנן לעשו.
פשטי המקראות ודרשות החכמים מתארים, איפוא, שתי דמויות שונות. הדמות האחת הינה דמות רגילה למדי והיא המתוארת בפשטי המקראות. הדמות השניה, דמות של רשע דמוני, הינה הדמות המתוארת במדרש. הדמות המתוארת בפשטי המקראות הינה דמותו הריאלית של עשו. אך מהי הדמות המתוארת במדרש?
התשובה לשאלה זו היא כי המדרש מתאר את זרעו של עשו! חמשת החטאים אותם מזכיר רבי יוחנן אינם חטאי עשו האיש אלא חטאיו של זרעו של עשו. ומיהו זרעו של עשו? דבר זה אומר המדרש במפורש במקומות רבים. עשו הינו אביה של האומה הרישעה, של רומי.
תיאור מעשיו של עשיו על ידי רבי יוחנן מזכיר מאד את תיאור חטאיה של רומי. בתחילת מסכת כתובות מלמדת אותנו הגמרא על גזירה נוראית שהיתה בימי הרומאים: "כל הנושא בתולה תבעל להגמון תחילה". גזירה זו מזכירה כמובן את חטאו הראשון של עשו, שבא על נערה המאורסה. המלכות הרישעה היתה מלכות שופכת דמים מאין כמותה. ועל דבר זה אמר רבי יוחנן כי עשו הרג את הנפש. הכפירה בעיקר והכפירה בתחיית המתים מתארות כמובן את האידיאולוגיה של המלכות הרישעה. בפסוקים אין, כמובן, כל התייחסות לאמונותיו של עשו.
נחזור עתה לשאלה אותה שאלנו לעיל אודות הלגיטימיות של רצונו של יצחק לברך את עשו. יצחק הכיר את עשו האיש ולא את עשו המדרשי. לפיכך אין בבקשתו של יצחק לברך את עשו כל קושי. עשו האיש לא היה רשע ואין כל פסול ברצונו של יצחק לברך את עשו. רבותינו הראשונים הכירו היטב את ההבחנה בין פשט לדרש ולפיכך לא עלה על דעתם להקשות מדוע רצה יצחק לברך את עשו.
הבחנה זו בין הפשט לדרש הינה בעלת חשיבות רבה בלימוד התורה. ביסודה של הבחנה זו עומדת ההנחה כי אין לתפוס את דברי המדרש כפשוטם ולעיתים יש לראות בהם משל או דימוי בלבד. הרמב"ם, בהקדמתו לפרק חלק, עמד על הצורך להכיר בכתיבה הנסתרת של חז"ל. כתיבה זו בה רב הנסתר על הנגלה מזמינה את הקורא בתורה ליטול חלק פעיל בלימוד. ליצור ולחדש בכל דור פירושים חדשים המתאימים לרוח הדור.
הרשב"ם, נכדו של רש"י ומגדולי פרשני התורה בכל הדורות מספר על דו שיח מרתק שהיה לו עם סבו: "וגם רבינו שלמה אבי אמי, מאיר עיני גולה, שפירש תורה נביאים וכתובים – נתן לב לפרש פשוטו של מקרא. ואף אני שמואל בן רבי מאיר חתנו זצ"ל, נתווכחתי עמו ולפניו, והודה לי שאילו היה לו פנאי היה צריך לעשות פירושים אחרים לפי הפשטות המתחדשים בכל יום.
הרב אופיר סעדון, עו"ד
