מהי המצווה אותו מצווים אנו לקיים בבן הבכור שנולד לנו? הקב"ה מצווה ה' את משה לומר לבני ישראל: "וידבר ה' אל משה לאמר. קדש לי כל בכור פטר כל רחם (פותח רחם = בכור) בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא." ואולם בצוות משה את בני ישראל מוסיף משה רובד נוסף למצווה. בתחילה מצווה משה ציווי הנראה כמקביל לציווי ה' להקדיש את הבכורות: וְהַעֲבַרְתָּ֥ כָל־פֶּֽטֶר־רֶ֖חֶם לַֽיקֹוָ֑ק וְכָל־פֶּ֣טֶר׀ שֶׁ֣גֶר בְּהֵמָ֗ה אֲשֶׁ֨ר יִהְיֶ֥ה לְךָ֛ הַזְּכָרִ֖ים לַיקֹוָֽק: ואולם לאחר מכן מצווה משה לפדות את הבכורות מקדושתם: וְכָל־פֶּ֤טֶר חֲמֹר֙ תִּפְדֶּ֣ה בְשֶׂ֔ה וְאִם־לֹ֥א תִפְדֶּ֖ה וַעֲרַפְתּ֑וֹ וְכֹ֨ל בְּכ֥וֹר אָדָ֛ם בְּבָנֶ֖יךָ תִּפְדֶּֽה: הבכורות יוקדשו בשלב ראשון אך לאחר מכן יפדו וקדושתם תילקח מהם.
שוני זה בין הציווי אותו מקבל משה מה' לבין הציווי אותו מצווה משה את העם מעורר שתי שאלות. האחת, מדוע לא מותיר משה את הציווי האלוהי כפי שהוא? והשניה, מדוע מצווה משה על פדיון למרות שהקב"ה ציווה על הקדושה?
נפתח בשאלה השניה. הציווי אותו מצווה ה' את משה הינו ציווי נשגב ונעלה. בכל משפחה אמור להיות בכור שיהיה קדוש לה' ויקריב את קורבנות משפחתו. לא נציג חיצוני ומנוכר אלא בשר מבשרה של המשפחה. באופן זה יהיה העם קרוב לאלוהיו ותהיה כל משפחה קרובה לאלוהיה. ואולם אידיאה נשגבה זו, אף שראויה היא עד למאד, עשויה לעורר קשיים רבים. מסוכן הדבר שתהיה הקדושה מפוזרת בגבולין. קדושה שאינה מתוחמת ואינה ממודרת עלולה להתפרץ ולהביא לקלקול גדול. במקום שיקריבו הבכורות את הקורבנות לה' עשויה הקדושה להתפרץ למחוזות אסורים. משה החושש מסכנה זו ממיר את הציווי על הקדושה בציווי על הפדיון. במקום לקדש כל בכור נפדה את קדושתם. אמנם המתח הרוחני נמוך באופן זה אך גם הסכנה נמוכה יותר.
בהתאם להבחנה זו ניתן להסביר מדוע מצווה משה על פדיון הבכורות רק לאחר שייכנסו ישראל לארץ. מדוע לא מצווים בני ישראל לפדות את הבכורות באופן מיידי? נראה כי במדבר הסכנה ממנה חשש משה היתה מועטה. במדבר העם כולו שכן סביב אוהל מועד ומשה היה מנהיגם. קדושת הבכורות יכולה היתה לשרור בלא חשש שמא תתפרץ בלא שליטה. ואכן אומרת המשנה בזבחים כי במדבר הותרו הבמות והיו הבכורות משמשים בהן עד שנבנה המשכן. לאחר הכניסה לארץ ישב ישראל איש תחת גפנו ותחת תאנתו ואין מלך בישראל. על כן מצווה משה כי ייפדו הבכורות ובמקומם יבואו הלוויים. כך תתכנס הקדושה אל ערי הלוויים ותהא תחת שליטה.
לימים, התברר עד כמה החשש של משה רבינו היה מוצדק. בשעה שעלה משה למרום לקבל את התורה נותרו הבכורות ללא השגחה ועבדו את העגל. קדושת הבכורות התפרצה ותחת לעבוד את ה' זבחו הבכורות זבחים לעגל הזהב. לפיכך הוקדם הציווי לפדות את הבכורות ובמקום להמתין עד הכניסה לארץ הומרו הבכורות בלוויים כבר במדבר.
סיכומו של דבר משה רבינו מבין מדעתו כי הציווי של הקב"ה עשוי להביא לתוצאה קשה ועל כן אף שהוא מבטא ערך חשוב של קדושה וקירבה לה' מחליף משה ציווי זה בציווי אחר המפחית את הסכנה.
עתה, לאחר שהשבנו על השאלה השניה יכולים אנו להשיב גם השאלה הראשונה. מדוע משה לא מותיר את הציווי כפי שהוא. תשובת הדבר היא כי זהו תפקידו הגדול של משה ולשם כך הוא נבחר. לפרש את התורה האלוהית ולהתאימה לבני אדם. לתווך בין הרעיונות הנשגבים לבין המציאות האנושית. ודבר זה אותו עשה משה סימן הוא לדורות. כשם שעשה משה כך עשו חכמינו זיכרונם לברכה. פרשו את התורה בחוכמתם ובכל דור ודור מצאו בה פנים חדשות.
הרב אופיר סעדון, עו"ד
