בשבוע שעבר למדנו על עצתו של יתרו למשה ללמד את העם את החוקים כדי שיוכל למנות שופטים אשר ישפטו לפי החוקים. בפרשת יתרו מסופר על מינוי השופטים אך לא מסופר על לימוד החוקים. פרשת השבוע משלימה את החסר. משה מלמד את העם את החוקים ואת המשפטים אשר לפיהם יוכלו השופטים לשפוט את העם.
ומהם משפטים אלה? כבר בקריאה ראשונית ניתן להבחין כי מרבית המשפטים מתייחסים לנושאים שאבד עליהם הקלח. הפרשה פותחת בדיני עבד עברי ובדיני שור שנגח את הפרה. האם משפטים אלה רלוונטיים לימינו אלה? האם האדם המודרני יכול ללמוד דבר מה מקריאת חוקים שהתייחסו למציאות שהשתנתה ללא היכר?
מורי ורבי הרב עמיטל זצ"ל, אשר ייסד את ישיבת הר עציון, לימד אותנו כי נצחיות התורה באה לידי ביטוי לא ביישומן הפשוט של ההלכות אלא ביישום העקרונות העומדים ביסוד הלכות אלה. בשורות הבאות ננסה להדגים את דבריו.
הפרשיה הראשונה בפרשת משפטים עוסקת בדיני עבד עברי. בתקופת המקרא העבדים היו העובדים מן המעמד הנמוך. התורה פותחת את דיני הממונות בדאגה לאנשים אלה. לזכויותיהם של העובדים החלשים. ההלכות אמנם השתנו אך העקרון ההלכתי נותר בעינו. החברה נדרשת לדאוג לעובדים החלשים ולא להפקירם לתנאי השוק.
הפרשה השניה, בה נרחיב דברנו, עוסקת בדיני שור שנגח. פרשה זו כוללת הלכות רבות אשר במבט ראשון נראות מפתיעות מאד. שור תם שנגח משלם חצי נזק בלבד. הגמרא מתקשה בהלכה זו. אם השור הינה חיה מסוכנת שיש לשמור עליה מדוע אם השור נגח משלם בעליו חצי נזק ולא נזק שלם? ואם השור הינה חיה שלוה שאין דרכה לנגוח מדוע בעליו צריך כלל לשלם?
התשובה לשאלה זו נובעת מן המציאות בה חיו בתקופת המקרא והמשנה. שוורים היו בהמות נפוצות מאד. בהמות אלה שימשו למשא, לתחבורה, לאכילה ולשימושים רבים נוספים. ככל הנראה מקובל היה בימיהם לתת לבהמות אלה להסתובב חופשי ברשות הרבים והן היו חלק מן הנוף העירוני. על רקע זה התעוררה השאלה מה יהיה הדין במקרה בו שור נוגח שור אחר.
מצד אחד אין אנו רוצים להחמיר עם בעליו של השור הנוגח שהרי היתה לו לרשות להכניס את שורו לרשות הרבים. אם נדרוש ממנו תשלום מלא בגין הנגיחה הרי שהשימוש ברשות הרבים יהיה יקר מאד ולא משתלם. מצד שני, אם נפטור אותו לגמרי מתשלום הנזק יצא בעליו של השור הנפגע וידיו על ראשו. כל רכושו ירד לטמיון בלא כל פיצוי.
על מנת לאזן בין שני אינטרסים אלה בחרה התורה לחלק את הנזק בין המזיק לניזק. וכלשון המשנה: "הניזק והמזיק בתשלומים". התשלום המשולם אינו מבוסס על אשמה אלא על אחריות. הואיל ולא ניתן לבסס את התשלום על אשמה, שהרי מותר היה לבעל השור להניח לשורו לילך ברשות הרבים, מעתיקה התורה את התשלום ממישור האשמה למישור האחריות. מי שעשה שימוש ברשות הרבים ונהנה מן היתרונות הגלומים בשימוש זה יישא באחריות במקרה של נזק. חלוקת הנזק בין המזיק לנזק משקפת את ההכרה באחריות המשותפת של הצדדים לנזק שהתרחש.
עקרון האחריות המשותפת אשר בא לידי ביטוי בדיני שור שנגח את הפרה הינו בעל משמעות רבה בימינו. חלוקת הנזק שלא על בסיס האשמה אלא על בסיס האחריות המשותפת באה לידי ביטוי בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (חוק הפלת"ד) המתעלם מן האשמה בתאונות הדרכים ומטיל את האחריות על הנוהג ברכב. כמו כן החוק מטיל חובת ביטוח המחלקת דהפקטו את תשלום הנזק כל כלל המבוטחים. בדנ"א 4693/05 בי"ח כרמל-חיפה נ. עדן מלול עסק בית המשפט העליון בשאלה מהי אחריותו של בית החולים במקום בו קיים ספק ביחס לשאלה האם היתה רשלנות בטיפולו של בית החולים. כבוד השופט רובינשטיין סבר כי יש להכריע בשאלה זו בדרך של חלוקת הנזק וציטט את דיני שור שנגח כמקור לחלוקת הנזק בין הצדדים.
לצד דברים אלה נציין כי עולם המשפט עוסק לאחרונה רבות בשאלת האחריות בעולם של מכונות אוטונמיות ורובוטים. על מי לשאת באחריות הנזיקית במקרה של תקלה במכונות אלה? דיני שור שנגח את הפרה עשויים לשפוך אור יקרות על דיונים אלה.
הרב אופיר סעדון, עו"ד
