עורך הדין הפונה ייצג לקוח בהליכי גבייה מחייבים שונים והחזיק את הכספים שהתקבלו בחשבון פיקדונות. משדרש את תשלום שכר טרחתו והוצאותיו כפי שפורטו על ידו (שליחויות, דואר, נסיעות וכו'), התנה הלקוח את תשלום רכיב ההוצאות בהמצאת אסמכתאות מקוריות לגביהן, דבר שאינו אפשרי מבחינתו של עורך הדין הפונה.
בנסיבות אלו מבקש עורך הדין הפונה לדעת אם הוא רשאי לגבות את סכום ההוצאות מהכספים המוחזקים על ידו בנאמנות חרף סירוב הלקוח, או לחלופין – לעכבם בידיו לצורך תביעת הלקוח, או שמא עליו להעבירם לידי הלקוח.
נוכח החלטת ועדת שכר טרחה בעניין גביית הוצאות בסכומים קטנים יחסית גם ללא אסמכתאות ספציפיות (החלטת שכ"ט 140/08) וכן נוכח עדכון הלקוח אודות פירוט ההוצאות בעין – רשאי עורך הדין הפונה לנכות הכספים חרף סירוב הלקוח, ובלבד שקיים הסכם מפורש עם הלקוח המתיר לו לנכות את שכר טרחתו או הוצאותיו מכספים שהתקבלו עבור הלקוח.
בהיעדר תניית קיזוז כאמור, הרי שבהתאם להוראות סעיף 88 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 רשאי עורך דין הפונה לעכב כספי לקוח שהגיעו לידיו עקב שירותו ללקוח ובלבד שהגיש תביעה על שכר טרחתו או הוצאותיו בתוך פרק זמן של שלושה חודשים מהיום שהלקוח דרש ממנו בכתב את מה שעוכב כאמור (על עורך הדין המנכה או מעכב סכומי כסף שקיבל עבור לקוחו להודיע על כך ללקוח תוך זמן סביר, כקבוע בכלל 40(ב) לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986).
מובן כי עורך הדין הפונה יכול לבחור להעביר את מלוא הסכום שבחזקתו ללקוח ולתבוע את הוצאותיו בכפוף לכל דין וללא כל מגבלה אתית של זמן או מתן הודעה ללקוח.
