עורך הדין הפונה ייצג שתי חברות מסחריות בתביעה אזרחית משותפת, ובמקביל ליווה אותן כמתלוננות במסגרת הליך פלילי שניהלה הפרקליטות כנגד אחד הנתבעים. בתום ההליך הפלילי נפסק סכום פיצוי משותף לשתי החברות, אשר הועבר אליו והופקד על ידו בחשבון נפרד עד לקבלת הנחיות מהלקוחות. לדברי עורך הדין, נעשו ממשרדו מספר פניות למנהלי החברות לקבלת הוראה משותפת לעניין העברת הכספים המוחזקים עבורן, ואולם עקב יריבות אישית ומחלוקות קשות שנתגלעו בין שני המנהלים – לא עלה בידיהם להגיע להסכמות לגבי חלוקת הסכום העומד לזכותן. לימים, לאחר השלמת הטיפול בתביעה האזרחית, פנתה אחת החברות לעורך דין אחר לצורך הגשת ערעור על פסק הדין, וזה האחרון פנה אליו בדרישה לקבל את מלוא כספי הפיקדון לצורך פירעון חובן של החברות על פי פסק הדין, בטענה כי החברה ששכרה את שירותיו הפכה להיות בעלת מניות הרוב בחברה השנייה.
עורך הדין הפונה מבקש את עמדתה של ועדת האתיקה בעניין העברת הכספים כנדרש, לרבות התנאים המקדימים לעשות כן, בציינו כי בנסיבות העניין ובשל המחלוקות שנתגלעו בין מנהלי החברות אין לו כל דרך לברר את אמיתות הטענות האמורות.
ועדת האתיקה הבהירה לעורך הדין הפונה כי אין זה מתפקידה להכריע בסכסוכים אזרחיים־מסחריים, לרבות בשאלה מיהו הגורם המוסמך לקבל החלטות מטעם החברות.
נמסר כי מן הראוי שהמחלוקת תתברר בערכאה המשפטית האזרחית המתאימה, ועד להכרעה כלשהי בעניין – על עורך הדין הפונה לשמור על הכספים בנאמנות ולהשקיעם בהתאם, והכל על פי הוראות סעיפים 39-42 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986.
