עורך הדין הפונה מייצג חייב בהליך לביצוע פסק דין כספי שמתנהל נגדו בהוצאה לפועל, במסגרתו הוצא צו עיקול על כלל נכסי החייב שבידי צד שלישי ואותו צו הופנה למשרדו של עורך הדין הפונה במטרה לחייבו למסור ללשכת ההוצאה לפועל רשימה של נכסי החייב הנמצאים בידיו או שיגיעו לידיו בתוך שלושה חודשים מקבלת הצו.
עורך הדין הפונה מבקש את הכוונת הוועדה מאחר שהלקוח מסרב למסירת מידע בעניינו מצד בא כוחו.
בהתאם להוראות סעיף 90 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 חלה חובה לשמור בסוד דברים ומסמכים שהוחלפו עם הלקוח ושיש להם קשר ענייני לשירות המקצועי שניתן ללקוח, ואין לגלותם בכל הליך משפטי, חקירה או חיפוש זולת אם ויתר הלקוח על חסינותם.
חיסיון עו"ד-לקוח, כמובנו בסעיף 48 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, הוא חיסיון מוחלט כך שאין בסמכותו של גורם כלשהוא, מלבד הלקוח, לוותר על החיסיון או למנוע את תחולתו (ר' פרופ' ג' הלוי תורת דיני הראיות כרך ד בעמ' 267 והאסמכתאות שם).
עורך דין המקבל צו מגורם שיפוטי או דרישה אחרת למסירת דברים ומסמכים, מחויב לבחון העניין לאור הכללים שנקבעו בפסיקה לעניין מעמדו והיקף תחולתו של חיסיון עו"ד-לקוח לרבות במסגרת הליכי פשיטת רגל (ר' למשל ת"א (מחוזי ת"א) 1795/88, 1794 וקסברג נ' סילביו נחום, פ"מ תש"ן (3)45), ועליו לספק כל מידע הנמצא באופן מובהק מחוץ לחיסיון בהקשר הנדון, כגון – מסמכים רשמיים שאינם מותנים בייעוץ המשפטי (מסמכי רישום מקרקעין, צוואות וכו').
שונה המצב בנוגע לדברים ומסמכים עליהם חל חיסיון כאמור, לגביהם על עורך הדין לפנות לגורם השיפוטי הרלוונטי ולפרט בפניו אודות הטענה בנוגע לתחולת החיסיון.
ככל שמתקיים ספק בליבו של עורך-הדין לגבי תחולת החיסיון, עליו לנהוג כאילו יש חסיון וזאת עד למתן החלטה שיפוטית אחרת.
