פרשת השבוע: פרשת תולדות / הרב אופיר סעדון, עו"ד

 מי הוא המברך ומי הוא המתברך

במהלך הפרשה ניתן לראות התפתחות חשובה בשני צירים מרכזיים. הציר האחד הינו זהות המברך והציר השני הינו התפתחות הספק אצל יצחק ביחס לזהות המתברך.

בהתייחס לזהות המברך נקל לראות כי יצחק סבור שהוא הוא המברך. כל אימת בה הוא מזכיר את הברכה מציין הוא כי הברכה באה ממנו. בתחילה מבקש הוא מעשו שיביא לו מטעמים: "בעבור תברכך נפשי". בבוא אליו בנו יעקב כשהוא מחופש לעשו מבקש ממנו יצחק כי יביא לו את האוכל: "למען תברכך, נפשי". אף בניו יעקב ועשו מתייחסים אליו כמי שהברכות באות ממנו. יעקב אומר לו: "קום-נא שבה, ואכלה מצידי בעבור, תברכני נפשך". אף עשו שחזר מצידו וטרם גילה כי יעקב גנב את ברכותיו מבקש מאביו שיאכל מצידו: "בעבר, תברכני נפשך".

יצחק ושני בניו סבורים כי הברכה באה מאת יצחק ולא מאת האלוהים. היחידה המבינה כי הברכה אינה מאת בשר ודם כי אם מאת האלוהים הינה רבקה. היא היחידה המייחסת את מקור הברכה לה': ורבקה, אמרה, אל יעקב בנה, לאמר:  הנה שמעתי את אביך, מדבר אל עשו אחיך לאמר.  הביאה לי ציד ועשה לי מטעמים, ואכלה; ואברככה לפני יהוה, לפני מותי.

ציר נוסף המתפתח במקביל הינו ציר זהות המתברך. כבר מרגע כניסתו של יעקב ליצחק שומעים אנו את יצחק תמה האם יעקב בפניו או שמא יצחק. בסדרה קצרה של פסוקים שואל יצחק את יעקב שלוש פעמים לזהותו ופעמיים נוספות מנסה בכוחות עצמו לזהות את העומד בפניו.

בתחילה שואל יצחק באופן מפורש: ויבא אל-אביו, ויאמר אבי; ויאמר הנני, מי אתה בני. לאחר שיעקב עונה לו כי הוא עשו שואל יצחק את יעקב מה-זה מהרת למצא בני. שאלה זו יכול והיתה תמימה בנסיבות אחרות ואולם בנסיבות אלה אין כל ספק כי היא מסגירה את חשדותיו של יצחק. יצחק ממשיך לחשוד ומבקש למשש את יעקב לצורך עמידה על זהותו: גשה-נא ואמשך בני:  האתה זה בני עשו, אם-לא. לאחר מישוש זה מכריז יצחק הקל קול יעקב, והידים, ידי עשו. האם פתר יצחק את ספקו בהכרזה זו? ואם נאמר שפתר מה ראה להסתמך על הידיים ולא על הקול? מהמשך הפסוקים נראה כי יצחק לא קיבל מענה לספקותיו שהרי שאל פעם נוספת:  ויאמר, אתה זה בני עשו; בשלב זה נראה לכאורה כי יצחק משתכנע שהרי הוא אינו שואל עוד באופן ישיר. ואולם טרם מחליט הוא לברך את יעקב מבקש הוא את נשיקתו של בנו: גשה-נא ושקה-לי, בני. נראה כי תמים יהיה מצדנו לחשוב שנשיקה זו נשיקת חיבה היא בלבד. יצחק מבקש את נשיקתו של יעקב על מנת לעמוד על זהותו. ומקרא מלא הוא שהרי בקשתו של יצחק למשש את יעקב פותחת בדיוק באותו אופן בה פותחת בקשתו של יצחק לקבל את נשיקת יעקב (גשה נא). ועוד ראיה שאין אחריה תשובה יש לנו מהרחתו של יצחק את בגדי יעקב. הרחה זו מעידה כאלף עדים על מטרת הנשיקה. לאחר שמישש בידיו את יעקב ולא הגיע למסקנה ברורה מנסה יצחק העיוור לעשות שימוש בחוש אחר – חוש הריח.

שני צירים אלה מגיעים לשיאם ונפגשים בפסוק האחרון שלפני הברכה: ויאמר, ראה ריח בני, כריח שדה, אשר ברכו יהוה.

לאחר שאלות רבות ומעשים מגוונים שנועדו לגלות מי עומד בפניו נואש יצחק מלעשות כן בכוחות עצמו (ונראה בדיעבד שלשאול את רבקה לא היה יכול). אין לדעת האם ספקו זה של יצחק הניא אותו מלברך או שיצחק רצה לברך בכל אופן. מן הפסוקים עולה כי הברכה מתפרצת מיצחק וכמעט שהוא אינו שולט בה. פעמיים נאמר כי יצחק מברך את יעקב והוא טרם החליט כי עשו בפניו. התפרצויות אלה של הברכה מלמדות את יצחק כי הקב"ה חפץ בברכה זו.

התפרצויות אלה מתוארות בתורה באופן הדרגתי. בתחילה נאמר: ולא הכירו כי היו ידיו כידי עשו אחיו שערת ויברכהו (כג): הברכה אמנם בוקעת מגרונו של יצחק אך השכינה עדיין אינה שורה עליו. לפיכך יכול הוא לכבוש את ברכתו. על כן ממשיך יצחק בבירור זהותו של העומד בפניו. יצחק שואל את יעקב לזהותו פעם נוספת ומתעלם מרמז שמיימי זה. ואולם לאחר שיצחק מריח את יעקב על מנת לברר את זהותו פורצת השכינה לתמונה זו. ויגש וישק לו וירח את ריח בגדיו ויברכהו ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו יקוק (כז); הברכה שוב בוקעת מגרונו ואולם לצידה של הברכה מגיעה גם השכינה. ריחו של בנו (ולא ריח בגדיו אותו ביקש להריח על מנת לזהות את בנו) הינו כריח השדה אשר ברכו ה'. וכלשונם של חז"ל ריח גן עדן נכנס עימו.

יצחק מצוי בקונפליקט. מחד, הוא מבקש לייעד את הברכה לעשו והוא אינו יודע מי העומד בפניו. מאידך, הברכה מתפרצת מפיו ואין הוא יכול עוד לכבוש ברכתו. הפתרון אותו בוחר יצחק הינו העלאת הברכות למי שהברכות שלו. את הביטוי אשר ברכו ה' המופיע בסופו של פסוק כז (ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו יקוק) יש לקרא פעמיים בהתאם לקונפליקט זה: הקריאה האחת – ה' ברך את השדה (השדה אשר ברך ה') ובכך לרמוז לרצונו המקורי של יצחק לברך את עשו עליו נאמר שהיה איש יודע ציד איש שדה. הקריאה השניה – ה' ברך את בני (ריח בני אשר ברכו ה') ובכך להביא לידי ביטוי את הפנמתו של יצחק את דברי רבקה לפיהם הברכה היא מאת ה'.

מסקנתו זו של יצחק מהווה כאמור את שיאם של שני הצירים המתפתחים בפרשה זו. יצחק שחשב בתחילה כי הברכה באה ממנו מעביר את הברכה לקב"ה. ויצחק אשר ביקש לעמוד על זהותו של העומד בפניו נואש מלעשות כן. הקשר בין שני הצירים ברור. אם יצחק הוא המברך הרי שזהות המתברך חשובה לו. אם הקב"ה הוא המברך (ויצחק הינו הצינור בלבד לברכה זו) מה לו אם עשו בפניו או אם יעקב. הקב"ה יברך את המתברך איש כברכתו.

דומה כי לדבר זה ממש כיוונה רבקה בשולחה את יעקב ליצחק. לא את ברכתו של עשו ביקשה רבקה ליעקב ואף לא את ברכתו של יצחק. רבקה בחכמתה מבקשת את ברכת ה' ליעקב. עשו על פי תיאור זה אינו דמות טראגית אשר ברכתו ניטלה ממנו. עשו לא היה אלא דמות משנית בהצגה אשר אך חוללה את ההזדמנות להביא את יעקב לעמוד לפני יצחק ולקבל את ברכתו מאת ה'.

הרב אופיר סעדון, עו"ד