פרשת השבוע: פרשת ויצא / הרב אופיר סעדון, עו"ד

הודאה לה'

פרשתנו מספרת על לידת בניו של יעקב אבינו – הלא הם שנים עשר השבטים. סיפור זה כולל מדרש שם לכל אחד מהשבטים. מבין אלה נעמוד על מדרש שמו של יהודה:

וַתַּ֨הַר ע֜וֹד וַתֵּ֣לֶד בֵּ֗ן וַתֹּ֙אמֶר֙ הַפַּ֙עַם֙ אוֹדֶ֣ה אֶת־יְקֹוָ֔ק עַל־כֵּ֛ן קָרְאָ֥ה שְׁמ֖וֹ יְהוּדָ֑ה וַֽתַּעֲמֹ֖ד מִלֶּֽדֶת:

לאחר לידתו של יהודה מודה לאה לה' על הבן שקיבלה ומנציחה הודאה זו בשמו של הבן – יהודה. במסכת ברכות מציין רבי יוחנן את הראשוניות הקיימת בהודאתה של לאה:

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: מיום שברא הקדוש ברוך הוא את עולמו לא היה אדם שהודה להקדוש ברוך הוא עד שבאתה לאה והודתו, שנאמר הפעם אודה את ה' (ברכות ז:)

דבריו של רבי יוחנן מחמיאים כמובן מאד ללאה על הודאתה לה'. מעבר לכך נכון הוא לומר כי על אף אחד מאבותינו או אמהותינו שקדמו ללאה לא נאמר שהודו לה'. ובכל זאת נראה הדבר תמוה: האם יעלה על הדעת שנח לא הודה לה' ביציאתו מן התיבה? האם לא הודה אברהם לה' לאחר מלחמתו בארבעת המלכים? מידת הכרת הטוב הינה מדה יסודית מדי בעבודת ה' מכדי שנוכל לייחס לאבותינו את זניחתה. מה, איפוא, מבקשת הגמרא לומר אודות הודאתה המיוחדת של לאה?

בכדי לבחון שאלה זו, יש לראות את הודאתה של לאה בתוך ההקשר בו נעשתה. הודאתה של לאה לה' נעשית עם לידתו של בנה הרביעי, יהודה. לידת יהודה התפרשה אצל לאה כמאורע בעל משמעות מיוחדת, וכל זאת למה? רש"י מסביר על פי מדרש תנחומא בפרשתנו כי האמהות נביאות היו. לפיכך ידעה לאה בנבואה כי עתיד יעקב להוליד שנים עשר שבטים – ולאור היות לו ארבע נשים, ידעו הן כי חלקה של כל אחת יהיה שלושה בנים. בלידתו של לוי, בנה השלישי, מיצתה לאה את זכויותיה. לידתו של יהודה, הבן הרביעי, מעניקה לה דבר מה שלא הגיע לה. זכתה היא לפנים משורת הדין.

אבותינו הקדושים הודו גם הם לה', אולם הודאתם היתה מסוג אחר. הודאה על המגיע ולא על שאינו מגיע. במשך חייהם זכו הם, מכוח צדקתם, להיות ראויים להשגחת ה' ולטובו הגדול.

נח נבחר להיות ממשיך המין האנושי הואיל והיה איש צדיק תמים. הקב"ה לא העניק לו את בחירתו במתנה, אלא כשכר הולם על עמלו וצדקתו. כשמודיע הקב"ה לאברהם שיקבל את ארץ ישראל שואל אותו אברהם  "במה אדע כי ארשנה" – באיזה זכות אזכה לירש את הארץ. אמר לו הקב"ה בזכות הקורבנות.

עבודת ה' של האבות נגזרת אף היא מתפיסה זו. לאחר שמנצח אברהם את ארבעת המלכים בעזרת האל נותן הוא מעשר מכל. בשעה שבורח יעקב מפני עשו אחיו חרנה נודר הוא נדר לפיו אם ישמור עליו האלוהים וישוב בשלום לבית אביו תהיה האבן מצבה ומכל אשר לו יתן מעשר לה'.

קיימת, איפוא, הדדיות בין עבודת ה' של האבות להשגחת ה' עליהם ובין השגחת ה' עליהם לעבודתם את ה'. אין אדם מקבל שכר מאת ה' אם אינו ראוי לו, וממילא אין אדם נותן לה' מעשר אם לא קיבל מאת ה' דבר.

לאה מחדשת עבודת ה' מסוג חדש. לאחר שקיבלה את בנה יהודה, היא אינה אומרת: "מגיע לי". לאה אינה תולה את הבן הרביעי שקיבלה בעודף זכויותיה על אחותה. לאה מודה כי הבן הרביעי הינו חסד שקיבלה מאת ה'. כך, הודאתה של לאה משמעות כפולה לה. הודאה כהכרת הטוב אך גם הודאה שאין היא טובה מאחותה. ואכן כך כותב רש"י: הפעם אודה – שנטלתי יותר מחלקי, מעתה יש לי להודות. לא את חלקה נטלה לאה אלא יותר מחלקה. מתנת חסד ולא שורת הדין.

להודאתה של לאה עם לידת יהודה תפקיד חשוב במהלך הדורות. יהודה עצמו כמעט שנטרד בחטאו במעשה תמר. דוד המלך, מבני בניו של יהודה, כמעט ונודה משני עולמות לאחר חטאו עם בת שבע. שניהם חטאו, ובעולם של דין – ראויים היו להיענש. אך בפתח שפתחה לאה אמם בהודאתה, זכו הם לפתיחת שערי התשובה והסליחה של הקב"ה. יהודה הודה ולא בוש לומר לתמר כי צדקה ממנו ודוד המלך אמר לנתן הנביא חטאתי לה'. ואף שמדת הדין אומרת חטאים תרדוף רעה מדת רחמיו של הקב"ה התגברה וזכו הם לסליחה.

הרב אופיר סעדון, עו"ד