זָכ֕וֹר אֵ֛ת אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה לְךָ֖ עֲמָלֵ֑ק בַּדֶּ֖רֶךְ בְּצֵאתְכֶ֥ם מִמִּצְרָֽיִם: אֲשֶׁ֨ר קָֽרְךָ֜ בַּדֶּ֗רֶךְ וַיְזַנֵּ֤ב בְּךָ֙ כָּל־הַנֶּחֱשָׁלִ֣ים אַֽחֲרֶ֔יךָ וְאַתָּ֖ה עָיֵ֣ף וְיָגֵ֑עַ וְלֹ֥א יָרֵ֖א אֱלֹהִֽים: וְהָיָ֡ה בְּהָנִ֣יחַ ה' אֱלֹהֶ֣יךָ׀ לְ֠ךָ מִכָּל־אֹ֨יְבֶ֜יךָ מִסָּבִ֗יב בָּאָ֙רֶץ֙ אֲשֶׁ֣ר ה' אֱ֠לֹהֶיךָ נֹתֵ֨ן לְךָ֤ נַחֲלָה֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ תִּמְחֶה֙ אֶת־זֵ֣כֶר עֲמָלֵ֔ק מִתַּ֖חַת הַשָּׁמָ֑יִם לֹ֖א תִּשְׁכָּֽח:
בחודש אדר נוהגים לקרא ארבע פרשות מיוחדות העוסקות בעניינים הקשורים לתאריכים אלה (שקלים, זכור, פרה והחודש). המנהג הארץ ישראלי הקדום היה לקרא פרשות אלה כתחליף לפרשת השבוע ואילו המנהג הבבלי, אשר התקבל בסופו של דבר, היה להוסיף את הפרשות האלה לפרשות השבוע.
פרשת זכור אותה נקרא השבת פותחת במצווה לזכור את אשר עשה לנו עמלק כשיצאנו ממצרים. עמלק היה אומה של שוסי מדבר, שפגעו בעם ישראל ובעיקר בחלשים ובנכשלים. בספר שמואל מתואר עמלק כמי שחוטף אנשים ומחזיק אותם בשבי. חז"ל מתארים אומה זו כאומה אכזרית במיוחד שבאה למדבר מרחוק כדי לפגוע בעם ישראל.
לצד החובה לזכור את אשר עשה לך עמלק מצווה התורה גם למחות את זכרו של עמלק. לאחר שיניח לנו ה' מכל אויבינו מצווים אנו להילחם בעמלק עד שימחה זכרו מתחת השמים. וכמו שכתב רש"י: "שלא יהא שם עמלק נזכר". הכרתתו של עמלק צריכה להיות סופית ומוחלטת עד שלא ייזכר שמו של עמלק בעולם.
שתי מצוות אלה, לזכור את מעשה עמלק ולמחות את זכרו, הינו שתי מצוות חשובות מאד אך לא ניתן להתעלם מן הסתירה הגלויה שביניהן! הואיל וזכרו של עמלק כולל גם את זכרון מעשיו של עמלק הרי שהמצווה למחות את זכרו של עמלק מנוגדת לגמרי למצווה לזכור את מעשיו של עמלק. אם מקיימים אנו את מצוות זכירת מעשה עמלק אין אנו יכולים לקיים את מצוות מחיית זכרונו של עמלק. ואם מקיימים אנו מצוות מחיית זכרו של עמלק אין אנו יכולים לקיים מצוות זכור את אשר עשה לך עמלק. ואם לא שמנו ליבנו לסתירה מפורשת זאת הרי שהתורה מסיימת את החובה למחות את זכרו של עמלק בביטוי ההופכי: "לא תשכח".
לצד הסתירה הקיימת בין שני הציוויים נראה כי קיים קושי מובנה בעצם הציווי למחות את זכר עמלק. הציווי למחות את עמלק מנציח את עמלק ואינו מאפשר למחות את זכרו! אלמלא ציוותה התורה למחות את זכרו של עמלק כבר היה עמלק נשכח מן העולם. באופן פרדוקסלי דווקא ציווי התורה למחות את זכרו של עמלק הוא המונע את מחיית זכרו.
על מנת ליישב קשיים אלה נציע כי הציווי למחות את זכר עמלק אינו ציווי שנועד להגשמה מלאה אלא הוא שאיפה בלבד. עמלק מייצג את הרוע האנושי הקיים בעולם. התורה מבקשת מאיתנו לשאוף להשמדתו המוחלטת של הרוע האנושי אך היא מכירה בכך שלא נוכל לקיים ציווי זה. גם אם נצליח להשמיד את עמלק המקראי הרי שאת מקומו יתפוס עמלק חדש. ומשעה שאנו מכירים שאין בכוחנו להכרית את הרוע האנושי לגמרי (אף שאנו מצווים לשאוף לכך בכל יכולתנו) מצווים אנו לזכור אותו ולא לשכוח. טבעו של אדם שהוא מדחיק את נוראות העבר ומטשטש את זיכרונותיו הקשים. בייחוד לאחר שהוא מרגיש שהוא יושב לבטח על אדמתו. הציווי לזכור את עמלק מקבל את משמעותו המלאה לאור המועד אליו הוא מתייחס: "וְהָיָ֡ה בְּהָנִ֣יחַ ה' אֱלֹהֶ֣יךָ׀ לְ֠ךָ מִכָּל־אֹ֨יְבֶ֜יךָ מִסָּבִ֗יב". בשעה שאתה מרגיש מנוחה מסוימת מאויביך ותחושת הבטחון מקהה את חושיך מצווה עליך התורה לזכור את הרוע ולהילחם בו מלחמת חורמה.
גם לאחר שעמלק המקראי נמחה מן העולם מצוות זכור בעינה עומדת. יש לזכור את מעשה עמלק שבכל דור ודור. לזכור ולא לשכוח.
את דבר התורה של השבת ברצוני להקדיש לעילוי נשמתו של סמ"ר נריה בן דוד הי"ד. נריה היה בן 22 בנופלו, מ"כ בגדוד 603 שבהנדסה קרבית, הבן הרביעי מתוך שמונה אחים ואחיות להוריו מיכל וברוך. נריה היה בן תורה, ובבגרותו בחר ללמוד בישיבת רגבים בגולן, אשר היתה עבורו אבן דרך משמעותית. בשנותיו בישיבה התנדב בחווה בגליל, שם עמל במסירות אינסופית ואהבה לאדמה. ב – 7 באוקטובר, שמחת תורה, תפס נריה קו באזור חברון, ומשם הוקפץ עם כוח מצומצם לעוטף. הם לחמו בנתיב העשרה, ברעים ולבסוף בבארי, ובכל אחד מקיבוצים אלה חילצו באומץ ובגבורה עילאיים משפחות תחת אש. נריה נהרג בהיתקלות בבארי. נריה הי"ד קידש שם שמיים בחייו, וקידש שם שמיים במותו.
השבוע זכתה משפחת בן דוד לחתן את בנם הבכור עקיבא עם כלתו נחלה. בחתונה בחרו בני הזוג לחלק רעשן המזכיר ומנציח את אחיהם הגיבור אשר הקריב את חייו, לצד כלל חללי מלחמת חרבות ברזל, כדי למחות את זכר עמלק.
יה"ר שעד חג הפורים השנה יקוים בנו "ונהפוכו", שנזכה להשיב את כל חטופינו ולמחות את זכר עמלק.
הרב אופיר סעדון, עו"ד
