שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק הָיָה מִשְּׁיָרֵי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה. הוּא הָיָה אוֹמֵר: עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, עַל הַתּוֹרָה וְעַל הָעֲבוֹדָה וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים:
שמעון הצדיק מלמד אותנו כי כדי שהעולם יתקיים הוא צריך לעמוד על שלוש רגליים: רגל של תורה, רגל של עבודה ורגל של גמילות חסדים. הדימוי בו נוקט שמעון הצדיק "עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד" ובייחוד המספר שלוש אינו מקרי. אם לשולחן של ארבע רגליים חסרה רגל אחת הוא יכול לעמוד באופן רעוע. אם לשולחן של שלוש רגליים חסרה רגל אחת השולחן ייפול בהכרח.
דומה כי הרגל של החסד אינה צריכה ביאור. "עולם חסד ייבנה". עולם שאין בו חסד אין לו זכות קיום. נדון, איפוא, בשתי הרגליים האחרות – רגל התורה ורגל העבודה ובעיקר נדון ביחס שבין שתי רגליים אלה. נפתח את דיוננו במחלוקתם של רבי שמעון בר יוחי ורבי ישמעאל:
תנו רבנן: ואספת דגנך, – מה תלמוד לומר – לפי שנאמר: לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, יכול דברים ככתבן? תלמוד לומר: ואספת דגנך – הנהג בהן מנהג דרך ארץ, דברי רבי ישמעאל;
רבי שמעון בן יוחי אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה? אלא: בזמן שישראל עושין רצונו של מקום – מלאכתן נעשית על ידי אחרים, שנאמר: ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו'."
לדעת רבי שמעון בר יוחאי האדם צריך ללמוד תורה ואין לו צורך לעבוד כלל וכלל. ומה יהא על מלאכתו של אדם? על כך משיב רבי שמעון בר יוחאי כי בזמן שישראל עושים רצונו של מקום נעשה להם נס ומלאכתם נעשית שלא בדרך הטבע.
לדעת רבי ישמעאל האדם צריך לשלב בין לימוד התורה לבין העבודה: "הנהג בהם מנהג דרך ארץ". התורה הינה דבר חשוב ויקר אך אסור לו לאדם לסמוך על הנס. האדם צריך ללמוד תורה אך גם לנהוג בדרך הטבע ולעבוד למחייתו.
בהמשך הגמרא נפסקה הלכה כדעתו של רבי ישמעאל:
"אמר אביי: הרבה עשו כרבי ישמעאל – ועלתה בידן, כרבי שמעון בן יוחי – ולא עלתה בידן. אמר להו רבא לרבנן: במטותא מינייכו, ביומי ניסן וביומי תשרי לא תתחזו קמאי, כי היכי דלא תטרדו במזונייכו כולא שתא."
אביי מספר שאנשים שניסו ללכת בדרכו של רבי שמעון בר יוחאי כשלו והדבר לא עלה בידם. רבא מספר כי בחודש ניסן ובחודש תשרי היה מבקש מתלמידיו שלא לבא ללמוד תורה בישיבה כדי שילכו לעבוד. דברים אלה עולים כמובן בקנה אחד עם המשנה שלנו המתייחסת הן לתורה והן לעבודה כרגליים עליהם עומד העולם. והם גם היוו את הבסיס לביקורת הנוקבת של הרמב"ם על מי שמבקש ללמוד תורה ולא לעשות מלאכה:
"כָּל הַמֵּשִׂים לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה, ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חִלֵּל את השם, וּבִזָּה את התורה, וְכִבָּה מְאוֹר הדת, וגרם רעה לעצמו, ונטל חייו מן העולם הבא – לפי שאסור ליהנות בדברי תורה בעולם-הזה".
המחלוקת בין רבי שמעון בר יוחאי לבין רבי ישמעאל מצאה את ביטויה גם בהקשר אחר. האם ניתן ללכת לרופא כדי להתרפא? התוספתא במסכת פסחים אומרת כי חזקיהו המלך גנז את ספר הרפואות. מדוע גנז חזקיהו את ספר הרפואות? הרמב"ם בפירושו למשנה מספר כי שמע פירוש (עליו הוא חולק בתוקף וכועס עליו מאד) לפיו אסור לאדם ללכת לרופא הואיל והדבר מבטא חוסר בטחון בה'. מפאת חשיבות הדברים ועל מנת שנחוש את הכעס של הרמב"ם על פירוש זה נראה להביא את דברי הרמב"ם כלשונם:
"לפי ששמעתי וכן פרשו לי הענין כי שלמה חיבר ספר רפואות כשיחלה שום אדם או יקרנו שום חולי מן החולים היה מתכון לאותו הספר והיה עושה כמו שכתוב בספר והיה מתרפא וכאשר ראה חזקיה כי בני אדם לא היו סומכין על השם יתברך הסיר אותו וגנזו.
ואתה שמע הפסד זה המאמר ומה שיש בו מן השיגיונות ואיך יחסו לחזקיהו מן האיוולת מה שאין ראוי ליחס כמותו לרעועי ההמון וכמו כן לסיעתו שהודו לו ולפי דעתם הקל והמשובש האדם כשירעב וילך אל הלחם ויאכל ממנו בלי ספק שיבריא מאותו חולי החזק חולי הרעב אם כן כבר נואש ולא ישען באלוהיו נאמר להם הוי השוטים כאשר נודה לשם בעת האכילה שהמציא לי מה שישביע אותי ויסיר רעבתנותי ואחיה ואתקיים כן אודה לו שהמציא לי רפואה ירפא חליי כשאתרפא ממנו ולא הייתי צריך להקשות על זה העניין הגרוע לולא שהיה מפורסם."
כשם שאדם אוכל כאשר הוא רעב ואין הוא סומך על הקב"ה שישביע רעבונו בדרך נס כך עליו ללכת לרופא ולהתרפא ואל לו לסמוך על הקב"ה שירפא אותו בדרך נס. בלשון חריפה מאד כועס הרמב"ם על מי שמבקש לסמוך על הנס ולא ללכת לרופא. האמונה בה' הינה דבר חשוב עד מאד אך אין בה כדי לשלול את חובתו של האדם לנהוג בדרך הטבע.
דבריו של הרמב"ם מהווים נר לרגלינו גם בשאלה האם תלמידי חכמים צריכים לקחת חלק בהגנה על הארץ או שמא הם פטורים מחובה קדושה זו הואיל והתורה מגינה עליהם. שהרי כך נאמר:
א"ר יוסף: מצוה – בעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא, בעידנא דלא עסיק בה אגוני מגנא אצולי לא מצלא. תורה – בין בעידנא דעסיק בה, ובין בעידנא דלא עסיק בה מגנא ומצלא.
דבריו הנחרצים של הרמב"ם מלמדים אותנו כי אלו שני מישורים שונים. התורה אכן מגנה עלינו ואולם אסור לנו לסמוך על הנס. חובה עלינו לנהוג בדרך הטבע ולעשות כל שביכולתנו כדי להגן על עצמנו. כדרך שאנו אוכלים ושותים ואין אנו סומכים על הנס כך עלינו ליטול חלק בהגנה על המדינה ולא לסמוך על הנס.
