רבי אומר איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושה ותפארת לו מן האדם.
השאלה אותה שואל רבי: "איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם" הינה שאלת היסוד של האתיקה – מהו המעשה המוסרי. שאלה זו הינה שאלה כבדה ביותר ורבו בה הדעות. ואף רבי עצמו נותן לה תשובה מורכבת. ואולם טרם משיב רבי לשאלתו החשובה ורבת המשמעות מבליע רבי בדבריו הכרעה חשובה: "שיבור לו האדם". הדרך הישרה, דרך המוסר והאנושיות, היא הדרך שיבחר לו האדם! ציווי זה אמנם אינו מפורש בכתובים אך רבי מלמד אותנו כי זוהי חובתו הגדולה של האדם. ובכן מהו המעשה המוסרי?
צוואתו של רבי לאדם הינו כי תודעתו המוסרית תשלב בין שתי התפיסות גם יחד. ראשית הדרך בה הולך האדם צריכה להיות דרך שיש בה תפארת לעושה (=לעושה אותה). הדרך בה צועד האדם צריכה להיות דרך בה אדם שלם עם מצפונו. דרך בה אישיותו של האדם ועצמיותו באים לידי ביטוי. שאם לא כן יחיה בתחושת תסכול עמוקה. מאידך, האדם נדרש גם לצעוד בדרך שיש בה תפארת מן האדם. שיהיה אהוב על הבריות ושיהיה שם שמים יתקדש על ידו. כל שדעת הבריות נוחה הימנו דעת המקום נוחה הימנו.
אמנם לעיתים קיימת התנגשות בין שני אלה. דוגמא לכך ניתן למצוא במחלוקתם של שמאי והלל אודות השיר שיש לשיר לכלה ביום חתונתה:
"כיצד מרקדין לפני כלה, בית שמאי אומרים כלה כמות שהיא, ובית הלל אומרים כלה נאה וחסודה, אמרו בית שמאי לבית הלל, לדבריכם הרי שהיתה חיגרת או סומא, אומרין לה כלה נאה וחסודה, והתורה אמרה מדבר שקר תרחק, אמרו להם בית הלל לבית שמאי, לדבריכם מי שלקח מקח רע מן השוק, ישבחנו בפניו או יגננו בפניו, הוי אומר ישבחנו בפניו, לפיכך בית הלל אומרים תהא דעת אדם מעורבת עם הבריות."
במבט ראשון נראה כי שמאי העדיף את התפארת האישית והלל העדיף את התפארת החברתית. שמאי ביקש מן האדם לשמור על ערך האמת ואילו הלל ביקש לכבד את רגשות הזולת. ואולם מפרשי המשנה הציעו כי גם הלל לא וויתר על ערך האמת. כאשר אדם שר לכלה חיגרת כלה נאה וחסודה מתכוון הוא לומר: "בעיני בעלה נאה היא"!
דרכו של הלל הינו יישום דרכו של רבי. הלל בדומה לרבי מציע לנו לאחוז בשתי התפארות גם יחד. גם בדרך האמת וגם בדרך השלום. ואם נראה לנו כי בדרך זו ישנה עקימות מסויימת (שהרי אין היא באמת נאה אלא רק בעיני בעלה) מלמד אותנו רבי כי זוהי לא רק הדרך הנכונה אלא גם הדרך הישרה שיבור לו האדם.
