רבי שמעון אומר שלשה שאכלו על שלחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה כאילו אכלו מזבחי מתים שנאמר (ישעיה כ"ח) כי כל שלחנות מלאו קיא צואה בלי מקום.
אבל שלשה שאכלו על שלחן אחד ואמרו עליו דברי תורה כאילו אכלו משלחנו של מקום ברוך הוא שנאמר (יחזקאל מ"א) וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה':
דבריו של רבי שמעון נחלקים לשני חלקים. בחלקם השני מאדיר רבי שמעון מאד את אמירת "דברי התורה" בסעודה. ואף רמז מוצא לכך רבי שמעון בנבואתו של הנביא יחזקאל. יחזקאל מתאר את המקדש ואת כל כליו ואך לפני הזכרת השולחן מופיע הביטוי "וידבר אלי". מכאן לומד רבי שמעון כי אמירת דברי תורה על שולחנו של אדם בעת הסעודה הופכת את הסעודה למעין קורבן אותו מקריב האדם לה' ואת השולחן לשולחן ה'. דבריו אלה של רבי שמעון מהווים חלק מתופעה כללית בחז"ל לפיה הלימוד והתפילה החליפו את הקורבנות ובית הכנסת ובית המדרש החליפו את בית המקדש.
ואולם רבי שמעון לא מסתפק במילות הערכה למי שלומד תורה בסעודתו. רבי שמעון פותח את דבריו בביקורת נוקבת על מי שאינו אומר דבר על שולחנו ואף מדמה אותו למי שאוכל מזבחי מתים (עבודה זרה). ודבר זה אומר, כמובן, דרשני. מדוע כה חמור הדבר בעיניו של רבי שמעון שלא לומר דבר תורה בסעודה.
ייתכן וההסבר לדבריו של רבי שמעון נובע מטיבו של ההיתר לשחוט בהמות. במסכת חולין למדנו כי כשהיו ישראל במדבר טרם נכנסו לארץ והיה המשכן בסמוך להם היתה אסורה להם שחיטת הבהמות שלא לצורך הקרבת קורבנות. הדרך היחידה שהותרה שחיטת בהמות היתה במסגרת העלאת קורבן שלמים. אם רצה אדם לאכול בשר היה עליו להקריב קורבן שלמים לה'. חלקים מן הבהמה היו מוקרבים לה' וחלקים מן הבהמה היו נאכלים על ידי הבעלים. משנכנסו ישראל לארץ והיה המקדש רחוק מהם הותרה להם שחיטת הבהמות אף שלא בדרך של העלאת קורבנות לאור הקושי הכרוך בעליה למקדש. לאחר שהתחדשה ההלכה ולפיה אמירת דבר תורה בסעודה כמוה כהעלאת קורבן חזר הדבר לאיסורו הראשון. שהרי נקל הדבר לומר דבר תורה ממש כשם שנקל להקריב קורבן במדבר.
הסבר נוסף לביקורת הקשה אותה מותח רבי שמעון עולה מתוך פירושו של הרמב"ם למשנה זו. הרמב"ם מפנה אותנו בפירושו לפסוק הקודם בנבואתו של ישעיהו אותה מצטט רבי שמעון. פסוק זה עוסק במנהיגי ישראל העוסקים כל היום במאכל ובמשתה:
וקדם לפני זה הפסוק, פסוק שיורה על ההתעסקות במאכל ובמשתה, ועזיבת התורה והעיון בה, ומפני זה היו השולחנות כולם כאילו אוכלים עליהם הטינופים והצואות, רצונו לומר: מאכלי האלילים.
לדעתו של הרמב"ם הדגש בפסוק הינו על עזיבת הרוח לטובת החומר. הכעס על האדם הינו על נטישתו את ממלכת האידיאות הנעלה לטובת ממלכת החומר השפלה.
בהמשך לדבריו של הרמב"ם נציע כי ביקורתו של רבי שמעון על אדם הסועד את ליבו ואינו אומר דברי תורה מכוונת כנגד בזבוז הפוטנציאל הטמון באוכל אותו הביא האוכל לקרבו. וכדי להבין ביקורת זו נלמד מושג יסודי וחשוב מאד בעולם קיום המצוות – "קידוש החומר".
המונח קדושה נזכר בתורה בדרך כלל בקשר לבית המקדש ולקודשיו. אדם המקריב קורבן בבית המקדש מקדיש את הבהמה ומעלה אותה לה'. מרן הרב קוק לימד אותנו כי באמצעות קיום המצוות ניתן להרחיב את מעגלי הקדושה. כאשר אדם נוטל לולב הרי שהוא מקדש את הלולב באמצעות המצווה אותה הוא מקיים. כאשר אדם מל את בנו ביום השמיני הוא מקדש את גופו לפני ה'. כאשר אדם לומד תורה בשעה שהוא סועד את ליבו הרי שכל סעודתו קודש היא.
על רקע זה נבין את הביקורת אותה מותח רבי שמעון על מי שאינו אומר דבר תורה על שולחנו. אדם זה יכול היה לעשות דבר נפלא. אילו היה אומר דבר תורה על שולחנו היה נוגע בעולמות של קדושה. האוכל אותו אכל היה כעין קורבן והשולחן ממנו אכל היה כעין מזבח. ואולם אדם זה בזבז הזדמנות נפלאה זו. החומר שבא לקרבו לא התקדש והשולחן ממנו אכל נותר שולחן של חולין. ללא כל קדושה וללא כל משמעות רוחנית.
הפסוק אותו מביא רבי שמעון כתמיכה לדבריו מלמד אותנו אף הוא כי הביקורת הינה כנגד אי ניצול הפוטנציאל הטמון באוכל. הנביא מתאר את האנשים המקיאים את אשר הם אוכלים. הקאה זו של האוכל כמוה כהשחתת האוכל ואי מיצוי הפוטנציאל הטמון בו. במקום אשר יביא האוכל רפואה לאוכליו ומזור לעצמותיו יוצא הוא כלעומת שבא. מדבריו של הרמב"ם למדנו כי רבי שמעון כועס על מי שאוכל ואינו לומד תורה לא כי עשה מעשה רע אלא כי לא עשה מעשה טוב.
לצד הביקורת על אי מיצוי הפוטנציאל נוסיף ונאמר כי חומרת מחדלו של האדם נמצאת ביחס הפוך למאמץ הנדרש לצורך מיצוי הפוטנציאל. רבי שמעון כועס על האדם שלא למד תורה על שולחנו לא רק בגלל שבאמצעות לימוד זה יכול היה להגיע למעלה גדולה אלא גם ובעיקר בגלל שיכול היה לעשות כן בקלות רבה. אינו דומה אדם שאינו ממצה את הפוטנציאל הטמון בו במקום בו קיים קושי רב לעשות כן לבין אדם שבקלות רבה יכול להגיע להישגים כבירים. בזמן שבית המקדש היה קיים והיה אדם רוצה לקדש את החומר צריך היה האדם להביא קורבן לבית המדרש. דבר זה קשה היה ולפיכך הותר לאדם לאכול את לחמו מבלי להביאו לבית המקדש. ואולם לאחר שהתחדשה הלכה לפיה יכול אדם לקדש את לחמו באמצעות לימוד תורה על שולחנו חוזר הדבר לאיסורו הראשון! הואיל וכל כך בנקל יכול אדם לקדש את לחמו אך ראוי שיעשה זאת.
