בפרשתנו מסתיימת אחת הפרשיות הדרמטיות שבספר במדבר, פרשת המרת הבכורות בלוויים. לדעת האבן עזרא פרשה זו היתה העילה למרד של קורח במשה. לאחר שנושלו הבכורות מעבודת ה' והוחלפו בלוויים הרגיש העם שהורחק מהקב"ה. קורח שפיקח היה ניצל מרמור זה והמריד את העם כנגד משה.
הליך ההמרה מתואר בתורה באופן מפורט והוא מהווה את שיאו של שני מניינים שנערכו במיוחד לשם כך. מניין הלוויים ומניין הבכורות. והנה באופן מפתיע למדי שני המניינים נערכו באופן שונה למדי.
מניין בני לוי נערך באופן מעוגל. כל אחת משלוש משפחות בני לוי עוגלה למאה הקרובה (בני גרשון 7,500, בני קהת 8,600 ובני מררי 6,200). הואיל וההסתברות לכך שמספרה של כל משפחה היה מאה שלימה הינו אחד למאה הרי שהסתברות לכך שמספרן של כל אחת משלוש המשפחות הינו מאה שלימה הינו 1/1000,000. לפיכך ברי כי המדובר במספרים מעוגלים.
רמז נוסף לכך שמדובר במספר מעוגל ניתן למצוא במניין הכולל של בני לוי. התורה סוכמת את מניינן של שלוש המשפחות ומגיעה ל – 23,000 בלבד. זאת למרות שמניינם הכולל היה 23,300! חז"ל יישבו קושי זה אך ניתן גם להציע כי התורה עיגלה במכוון את מספרם של בני לוי לאלפים.
לעומת מניינם של בני לוי שנערך באופן מעוגל מניינם של הבכורות נערך באופן מדוייק. מספר הבכורות היה 22,273 בכורות. ודבר זה מעורר כמובן תהיה. אם התורה מבקשת לפדות את הבכורות בלוויים הרי שצריך היה אופן מניינם להיות שווה. תמיהה זו מחריפה עוד יותר לאור התייחסות התורה ל 273 הבכורות העודפים. בכורות אלה שלא היה להם לוי שיפדה אותם (שהרי מניין הבכורות היה יתר על מניין הלוויים ב – 273) נפדו באופן ספציפי. כל בכור מבכורות אלה נפדה באופן אישי בחמשת שקלים.
מה, איפוא, ביקשה התורה ללמד אותנו בצורות שונות אלה של מניית הבכורות והלוויים? ניתן להציע כי דרך המניין השונה מלמדת על אופי העבודה השונה של הבכורות והלוויים. ועל מנת להסביר טענה זו נרחיב קמעא אודות תפיסתו של הרמב"ם ביחס לעבודות הקורבנות.
לדעת הרמב"ם תפקיד המשכן לא היה אלא להרחיק את העם מעבודה זרה. העם שהיה מורגל במשך מאות שנים בפולחן אלילי במצרים צריך היה את המשכן כדי לפרוש מאותה עבודה זרה. בהמשך לדברים אלה מציעה נחמה ליבוביץ כי ייתכן והמדרש מאחר את הציווי על המשכן לאחר חטא העגל רומז כי הציווי על המשכן ניתן לעם ישראל רק כתוצאה מחטא העגל! לאחר שהתברר כי עם ישראל אינו מסוגל לעבוד את ה' באופן רוחני מצווה אותו ה' לבנות משכן בו יוכל לבטא את רגשותיו הדתיים. דברים אלה מקבלים חיזוק רב מדבריו של רבי יהודה הלוי, בספרו הכוזרי, לפיהם חטא העגל לא היה חטא של עבודה זרה אלא חטא של הגשמה. לאחר מעמד הר סיני הרגיש העם צורך עז להתקרב לאלוהים. צורך זה התממש בעגל. המשכן שניתן לעם ישראל לאחר חטא העגל, נועד להתמודד עם צורך זה בהגשמה. במקום הגשמה אסורה קיבל העם את המשכן כהגשמה מותרת.
לאור דברים אלה יש לשאול מה היה מקומם של הבכורות לפני הציווי על המשכן? תפקידם של הלוויים היה, כמובן, לעבוד במשכן ואולם מה היה אמור להיות תפקידם של הבכורות אילו לא הצטוו ישראל על המשכן? לאור העדר הגדרה וייעוד לתפקיד הבכורות נראה כי תפקיד זה היה גמיש למדי. הבכורות יכולים היו להתמקד בפולחן ואז היו בונים מזבח משפחתי. לחלופין, יכולים היו להתמקד בלימוד תורה ואז היו מקימים ישיבה. ואם נפשם היתה חפצה בגמילות חסדים יכולים היו להקים גמ"ח שכונתי. כללו של דבר לבכורות לא היה תפקיד מוגדר והם שהיו צריכים לצקת תוכן לתפקידם. מעין מנהיגים מקומיים שתפקידם לחנך את משפחתם לעבודת ה' בהתאם לאישיותם ואופיים.
דא עקא ובחטא העגל עשו הבכורות שימוש רע בסמכות זו. חז"ל לימדו אותנו כי הבכורות הם שעבדו לעגל! לפיכך ניטלה העבודה מן הבכורות והועברה ללוויים. ובמסגרת המרה זו השתנתה גם דרך העבודה. במקום עבודה אישית הנותנת מקום לאינדיבידואל לבטא את עצמו עבודה המוכתבת מלמעלה ללא כל מקום לביטוי אישי. ייתכן ושינוי זה היה לקח מחטאם של הבכורות. ייתכן ושינוי זה נדרש כתוצאה מן הקירבה אל הקודש. מכל מקום העבודה במקדש צריכה היתה להיעשות לפי מערכת קשוחה של חוקים נוקשים. ביטוי חריף לכך ניתן למצוא בעונשם החמור של נדב ואביהו על כך שהקריבו אש זרה עליה לא צוו.
נשוב עתה לשאלה אותה שאלנו לעיל. מדוע מנתה התורה את הלוויים באופן מעוגל ואת הבכורות באופן פרטני. תשובת הדבר היא כי האופן בן נערך המניין סימל את אופי העבודה השונה של הבכורות והלוויים. מניינם הפרטני של הבכורות סימל את אופי העבודה האישי של הבכורות. מנגד, מניינם המעוגל של הלוויים סימל את אופי עבודתם. עבודה לפי כללים שאין בה מקום לביטוי אישי.
נסיים דברינו בדבריו של האור החיים הקדוש לפיהם לעתיד לבא תחזור העבודה לבכורות. העבודה האידאלית הינה עבודה בה לצד הקירבה אל הקודש יש מקום גם לאינדיבידואל לבטא את עצמו.
הרב אופיר סעדון, עו"ד
