בפרשת השבוע מתואר חטאם הגדול של בני ישראל במדבר. שנים עשר מרגלים תרו את הארץ ובשובם עשרה מרגלים הוציאו את דיבת הארץ רעה. בני ישראל קיבלו דיבה רעה זו וביקשו לחזור למצרים. ועל כך נענשו בני ישראל למות במדבר ולא זכו להיכנס לארץ.
פרשת המרגלים חוזרת ונשנית גם בספר דברים. במסגרת נאומו הגדול של משה מספר משה שנית על חטא המרגלים. ואולם באופן מפתיע קיימת סתירה גלויה מאד בהתייחס ליוזמת השליחות. בעוד שבספר במדבר יוזמת השליחות היא של הקב"ה: "ויְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן" הרי שבספר דברים יוזמת השליחות הינה באופן מפורש של בני ישראל: "וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה בָּהּ וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן". רש"י היה ער לקושי זה וכתב: "שלח לך – לדעתך, אני איני מצוה לך, אם תרצה שלח, לפי שבאו ישראל ואמרו נשלחה אנשים לפנינו, כמה שנאמר ותקרבון אלי כלכם וגו', ומשה נמלך בשכינה. אמר אני אמרתי להם שהיא טובה, שנאמר אעלה אתכם מעני מצרים חייהם שאני נותן להם מקום לטעות בדברי המרגלים למען לא יירשוה:". לדעתו של רש"י בתחילה באו בני ישראל למשה וביקשו לשלוח מרגלים כפי שנאמר בספר דברים. משה רבינו נמלך בקב"ה והקב"ה השיב לו שהוא יכול לשלוח אם הוא רוצה.
דברי של רש"י מיישבים, כמובן, את הסתירה. ואולם אף שהסתירה מיושבת עדיין יש לשאול מדוע כתבה התורה את הדברים באופן זה. שליחת המרגלים היתה גם על ידי העם וגם על ידי ה' ולמרות זאת בספר במדבר יוזמת השליחות מיוחסת כולה לה' ואילו בספר דברים יוזמת השליחות מיוחסת לקב"ה. ייתכן ותשובת הדבר קשורה למוקד השונה של שתי הפרשות.
המוקד הלאומי
וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא: וַיִּלֹּנוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל הָעֵדָה לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ מָתְנוּ: וְלָמָה יְקֹוָק מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת לִנְפֹּל בַּחֶרֶב נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה: וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה:
עיון ראשוני בפסוקי חטא המרגלים שבספר במדבר מלמד כי המילה המנחה היא "מצרים". בתחילה מופיעה המילה במעין געגוע והתרפקות על עבר דמיוני שלא היה. לאחר מכן נערכת השוואה בין העבר הנהדר לבין ההווה המאיים. ולבסוף מועלית הצעה אופרטיבית לשנות את הכיוון ולחזור לארץ מצרים ממנה הוציאם ה' ביד חזקה.
התמקדות זו בארץ מצרים, בתיאור חטאו של העם, מלמדת יותר מכל על אופיו הלאומי של החטא. עם ישראל אשר יצא ממצרים בגופו טרם השתחרר ממנה ברוחו. עבורו ארץ ישראל עודנה חלום רחוק ואילו מצרים מהווה את החיק המוכר והבטוח. ואכן אך טבעי הדבר. משך שנים רבות נרמסה גאוותו של העם תחת השוט המצרי. ואף שיצאו ישראל ממצרים והוכרע השליט המצרי לא נעשה הדבר על ידי העם אלא על ידי האל (ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן).
האם ידע העם לזקוף קומתו בכניסתו לארץ? האם ידע העם להשיל מעליו את בגדי עבדותו וללבוש מחלצות בן חורין? נראה כי לשם כך נועד ניסיון המרגלים. בפעם הראשונה בתולדותיו נפגש העם עם הנהגה המטיפה לו לפעול בניגוד לצו ה' והוא נדרש לפעול כנגדה. בפעם הראשונה נדרש העם להוכיח את מסירותו לארץ ישראל ואת מוכנותו להלחם ולמסור נפשו בעדה.
המוקד האמוני
וְלֹא אֲבִיתֶם לַעֲלֹת וַתַּמְרוּ אֶת פִּי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם: וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת יְקֹוָק אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ: אָנָה אֲנַחְנוּ עֹלִים אַחֵינוּ הֵמַסּוּ אֶת לְבָבֵנוּ לֵאמֹר עַם גָּדוֹל וָרָם מִמֶּנּוּ עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצוּרֹת בַּשָּׁמָיִם וְגַם בְּנֵי עֲנָקִים רָאִינוּ שָׁם: וָאֹמַר אֲלֵכֶם לֹא תַעַרְצוּן וְלֹא תִירְאוּן מֵהֶם: יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם הוּא יִלָּחֵם לָכֶם כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֵיכֶם: וּבַמִּדְבָּר אֲשֶׁר רָאִיתָ אֲשֶׁר נְשָׂאֲךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא אִישׁ אֶת בְּנוֹ בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֲלַכְתֶּם עַד בֹּאֲכֶם עַד הַמָּקוֹם הַזֶּה: וּבַדָּבָר הַזֶּה אֵינְכֶם מַאֲמִינִם בַּיקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם: הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם בַּדֶּרֶךְ לָתוּר לָכֶם מָקוֹם לַחֲנֹתְכֶם בָּאֵשׁ לַיְלָה לַרְאֹתְכֶם בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ וּבֶעָנָן יוֹמָם:
משה רבינו מתאר את חטאם של בני ישראל כחטא אמוני. הפחד מפני האויב הינו ביטוי לרפיון באמונה של בני ישראל בה'. הקב"ה שומר על בני ישראל במדבר מכל רע והם אינם מאמינים שבכוחו של ה' לשמור עליהם בבואם לארץ. אילו היו מאמינים בני ישראל בכוחו של ה' לא היו מפחדים מיושב הארץ.
פשר התיאור השונה
תיאורה השונה של התורה את יוזמת השליחות נובע מהאופי השונה של החטא אותו מבקשת התורה להדגיש בכל פרשה.
פרשת שלח מתארת את מבחנו הלאומי של העם. האם ידע העם לזקוף את קומתו לאחר שנות העבדות הקשות? מבחינה זו אף אם לא היה העם מבקש את השליחות הרי שהיה צורך לנסותו על מנת שיוכיח את בשלותו ובגרותו. לפיכך מנוסחת הפרשה כאילו הקב"ה הוא שיזם את השליחות.
מנגד, פרשת דברים מתארת את חטאו האמוני של העם. מבחינה זו ראוי להדגיש דווקא את היוזמה של העם. יוזמה אשר יש בה לעצמה כדי ללמד על חוסר האמונה של העם בה'. האל הבטיח כי הארץ ארץ זבת חלב ודבש היא והם מבקשים לראות את פרי הארץ? האל הודיע להם כי הוא ילחם להם והם מבקשים לבדוק את חוזקו של יושב הארץ? עצם בקשת השליחות חטא היא להם.
היחס בין הפרשות
יציאת מצרים ארכה שעה אחת בעוד שהישיבה במצרים ארכה שנים רבות. שנים אלה חרטו בנפשו של העם צלקות עמוקות. במשך שנות העבדות הארוכות הפכה נפשו של העם לנפש עבד והיתה רוחו שפלה. הכיצד יוכל העם, שזה עתה יצא ממצרים, לזקוף את קומתו מול יושב הארץ? תשובת הדבר נעוצה, כמובן, במישור האמוני. אילו היה העם מאמין באלוהיו בכל ליבו היתה גם קומתו הלאומית זקופה. אילו היה העם נוצר בליבו את דברי הגאולה שנאמרו לו לפני התחלת השעבוד: וֵאלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב: (בראשית נ', כ"ד) היתה גם רוחו הלאומית איתנה.
הפחד שאחז את העם לשמע דברי המרגלים לא היה אלא ביטוי למשבר האמוני בו היה נתון העם קודם לכך. אילו היה העם מאמין באלוהיו ונוצר בליבו את בשורת הגאולה יכול היה לזקוף את קומתו. זקיפות קומה לאומית או שפלות קומה לאומית אינם גזרה משמים אלא תלויים לגמרי באמונתו של האדם. אם אין בליבו של אדם אמונה יקשה עליו מאד לשמור על זקיפות קומתו בתנאים קשים. ואולם אם מאמין אדם באלוהיו בכל ליבו יכול הוא לשמור על רוחו איתנה ולא להשפיל מבטו לעולם.
הרב אופיר סעדון, עו"ד
