פרשת פרה אדומה נודעת בעיקר בשל היותה גזרה שלא נתפרש טעמה. רש"י על החומש מסביר כי לכך כונתה פרשה זו – חוקה. גזרה היא ואין לך רשות להרהר אחריה. ואולם לא בכך בלבד ייחודה של פרשה זו. פרשת פרה אדומה הינה מן הפרשות בהן קיים מרחק רב בין פשוטו של מקרא לבין דרשות חז"ל.
התורה אומרת כי כדי לטהר אדם שנטמא למת צריך הכהן להזות על הטמא מאפר הפרה האדומה. מקריאה פשוטה של הפסוקים נראה כי הכהן המזה צריך להיות טהור וכי לאחר שהוא מזה את אפר הפרה על הטמא הוא נטמא. למרות זאת דרשו חז"ל את הפסוקים ואמרו כי גם כהן שהוא טמא יכול להזות את אפר הפרה על הטמא. ועוד דרשו חז"ל ואמרו כי אם הכהן המזה את אפר הפרה טהור הרי שהוא אינו נטמא לאחר ההזאה.
דרשנות זו, המנוגדת לפשוטו של מקרא, הביאה למחלוקת קשה בין חכמי הפרושים לצדוקים. הצדוקים שהיו מקפידים על יישום האמור בתורה שבכתב והתנגדו לדרשות חז"ל התעקשו על כך שהפרה תעשה בכהנים טהורים. חכמים, שרצו להוציא מליבם של צדוקים היה מטמאים את הכהנים בכוונה.
מדוע נטו חז"ל מפשטי המקראות? במקומות רבים הציגו חז"ל את פרשת פרה אדומה כחוק שאין אנו מסוגלים להבינו. שלמה המלך שניסה להבינה כשל והודה כי הבנת פשרה נעלה היא ממנו. וכל כך למה? הואיל ופרה אדומה מטהרת את הטמאים ומטמאת את הטהורים.
ואולם אחר העיון בדבר נראה, לכאורה, כי אין כל קושי להבין את פשרה של הפרה האדומה. שהרי ניתן לומר כי טהרתו של הכהן מועברת לישראל הטמא ובכך מיטהר הוא מטומאתו! הרי הדבר מעין חוק שימור "האנרגיה" בעולם הטהרה. הכהן הטהור מעביר באמצעות הפרה האדומה את טהרתו לישראל הטמא. טומאתו של הכהן אינה מקרית אלא נובעת מטהרתו של הישראל. וטהרתו של הישראל אף היא אינה מקרית. טהרתו של הכהן מועברת אל הישראל ובכך נטהר הוא מטומאתו.
הסבר זה עולה בקנה אחד עם פשוטו של מקרא. השורף את אפר הפרה והמזה את מי הנידה חייבים להיות טהורים לפי פשוטו של מקרא שהרי את טהרתם הם מעבירים לישראל הטמא. המזה את מי הנידה טמא לפי פשוטו של מקרא הואיל והוא העביר את טהרתו לישראל הטמא.
מנגד, נראה כי חז"ל דחו הסבר זה מכל וכה. אם הכהן המזה את האפר יכול להיות טמא הרי שלא ייתכן שהוא מעביר את טהרתו. ואם הכהן לא נטמא הרי שלא ייתכן שטהרתו עברה לטמא.
מדוע דחו חז"ל הסבר זה? נראה כי חז"ל התנגדו להסבר הטכני של טהרת הפרה האדומה. חז"ל ביקשו לשוות לטהרת הפרה האדומה מימד רוחני. הטהרה היא מאת ה'. וכך אמר רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו: "חייכם לא המת מטמא ולא המים מטהרים אלא גזירתו של הקב"ה הוא, אמר הקב"ה חוקה חקקתי גזירה גזרתי ואין אתה רשאי לעבור על גזירתי זאת חוקת התורה."
היטהרות האדם מן הטומאה אינה יכולה להיעשות על ידי הליך טכני. היטהרות זו דורשת מן האדם את העמידה לפני האלוהים. את ההכרה כי הטהרה הפנימית אינה יכולה להיעשות באמצעות הליך חיצוני לאדם.
פרשנות מדרשית זו לכתובים על ידי חכמי ישראל מהווה המשך ישיר לביקורת החריפה אותה מתחו נביאי ישראל על התייחסות העם למקדש כאל חזות הכל. החל מדבריו הקשים של שמואל לשאול: וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הַחֵפֶץ לַיקֹוָק בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל יְקֹוָק הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים: (שמואל א, טו, כב) עבור בדבריו הנוקבים של ישעיהו: שׁוֹחֵט הַשּׁוֹר מַכֵּה אִישׁ זוֹבֵחַ הַשֶּׂה עֹרֵף כֶּלֶב מַעֲלֵה מִנְחָה דַּם חֲזִיר מַזְכִּיר לְבֹנָה מְבָרֵךְ אָוֶן גַּם הֵמָּה בָּחֲרוּ בְּדַרְכֵיהֶם וּבְשִׁקּוּצֵיהֶם נַפְשָׁם חָפֵצָה: (ישעיהו סו, ג) וכלה בדבריו הנחרצים של ירמיהו: הֲגָנֹב רָצֹחַ וְנָאֹף וְהִשָּׁבֵעַ לַשֶּׁקֶר וְקַטֵּר לַבָּעַל וְהָלֹךְ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם: וּבָאתֶם וַעֲמַדְתֶּם לְפָנַי בַּבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו וַאֲמַרְתֶּם נִצַּלְנוּ לְמַעַן עֲשׂוֹת אֵת כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה: הַמְעָרַת פָּרִצִים הָיָה הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו בְּעֵינֵיכֶם (ירמיהו ז, ט – יא). נביאי ישראל כעסו מאד על העם המתייחס לפולחן המקדשי כאל חזות הכל. הקרבת קורבנות שאינה מלווה בהתנהגות מוסרית הינה חסרת ערך ואינה רצויה לקב"ה.
חכמינו זיכרונם לברכה פרשו את האמור בתורה בפרשת פרה בהתאם לחזונם של נביאי ישראל. חכמינו העדיפו את ההתבוננות הפנימית ואת העבודה הרוחנית על פני המעשה החיצוני. כך הפכו הקורבנות לעבודה שבלב. כך הפך הכהן המזה מטהור לטמא. וכך הפך הכהן לאחר שהזה מטמא לטהור.
ודומה כי הביטוי הנעלה ביותר לחשיבות הטהרה הפנימית בהליך הטהרה מושם בפיו של יחזקאל הנביא בהפטרה אותה תיקנו חכמים לפרשת פרה:
וְזָרַקְתִּ֧י עֲלֵיכֶ֛ם מַ֥יִם טְהוֹרִ֖ים וּטְהַרְתֶּ֑ם מִכֹּ֧ל טֻמְאוֹתֵיכֶ֛ם וּמִכָּל־גִּלּ֥וּלֵיכֶ֖ם אֲטַהֵ֥ר אֶתְכֶֽם: וְנָתַתִּ֤י לָכֶם֙ לֵ֣ב חָדָ֔שׁ וְר֥וּחַ חֲדָשָׁ֖ה אֶתֵּ֣ן בְּקִרְבְּכֶ֑ם וַהֲסִ֨רֹתִ֜י אֶת־לֵ֤ב הָאֶ֙בֶן֙ מִבְּשַׂרְכֶ֔ם וְנָתַתִּ֥י לָכֶ֖ם לֵ֥ב בָּשָֽׂר: וְאֶת־רוּחִ֖י אֶתֵּ֣ן בְּקִרְבְּכֶ֑ם וְעָשִׂ֗יתִי אֵ֤ת אֲשֶׁר־בְּחֻקַּי֙ תֵּלֵ֔כוּ וּמִשְׁפָּטַ֥י תִּשְׁמְר֖וּ וַעֲשִׂיתֶֽם: (יחזקאל לו, כה – כז)
הרב אופיר סעדון, עו"ד
